שכחה לתבוע ריבית בזמן, וזה עלה לה ב-125 אלף שקל
חברה חיכתה כמעט שש שנים לפני שדרשה מחייבת שהיתה בהליך חדלות פירעון לשלם ריבית מצטברת מקרנות ההשתלמות שלה. רשמת ההוצאה לפועל בחיפה קבעה: העיקרון אולי נכון, אבל את זה היה צריך לבקש הרבה קודם
לפעמים ההבדל בין לקבל כסף לבין לצאת בידיים ריקות הוא לא שאלה של צדק, אלא של תזמון. זה בדיוק מה שקרה לחברה שניהלה מאבק ממושך מול חייבת שנמצאת בהליך חדלות פירעון, וניסתה לגבות ממנה ריבית שהצטברה על החוב - דרך מימוש קרנות השתלמות שהיו רשומות על שמה. רשמת ההוצאה לפועל בלשכת חיפה, אפרת אזולאי חנוביץ, דחתה את הבקשה, וההחלטה שלה חושפת פרט פרוצדורלי קטן שנהפך למכריע.
הסיפור מתחיל עוד ב-2020, כשניתן לחייבת צו לפתיחת הליכי חדלות פירעון. הוגשו נגדה שלוש תביעות חוב בסכום כולל של כ-175 אלף שקל, ומתוכן אושרו שתיים - האחת של החברה שבמרכז הפרשה, והשנייה של רשות מקומית. בהמשך נקבע לה צו לשיקום כלכלי, שלפיו עליה לשלם כ-204 אלף שקל ב-68 תשלומים חודשיים של 3,000 שקל - סכום שאמור לכסות את מלוא החוב המאושר. בצו נקבע גם במפורש שנכסים פיננסיים, כולל קרן ההשתלמות שלה, "נתונים לקופה" ויועברו לנושים במועד שהכסף ייהפך לנזיל.
השנים חלפו, החוב לרשות המקומית נמחק בשלב מסוים, והחייבת המשיכה לשלם בהתאם לתוכנית - עד שהגיעה לסיום ההליך והגישה בקשה למתן הפטר. רק אז, השנה, כשמתקרבים כבר לקו הגמר, העבירה החברה בקשה חדשה: לממש את קרנות ההשתלמות של החייבת כדי לגבות ריבית נוספת שהצטברה על החוב, ולפי הערכתה שווין המצטבר של הקרנות עולה על 100 אלף שקל.
הנאמן שמונה לתיק התבקש להכין תחשיב, וכאן כבר אפשר לראות כמה מסובך היה הסיפור: בהודעה הראשונה הוא העריך את הריבית הנוספת בכ-274,871 שקל, ואחרי שהרשמת הורתה לו לחשב אותה מחדש לפי הכללים הנכונים בחוק, הסכום צנח ל-125,627.48 שקל.
"פגיעה ממשית ובלתי מידתית"
החייבת, מצדה, לא ויתרה בלי קרב. היא טענה שהיא עברה ניתוח בנובמבר 2025, הוכרה כנכה בשיעור של 100% (זמנית), ונאלצה לצאת לחל"ת מעבודתה. לדבריה, כל ההכנסה שנותרה לה היא קצבת ביטוח לאומי ושירותים מיוחדים בסכום של 6,654 שקל בחודש בלבד, ומימוש הקרנות "יפגע בה פגיעה ממשית ובלתי מידתית". היא גם טענה שהעניין כבר היה ידוע לכולם מראש, ושדי בכך שהיא כבר שילמה 100% מהחוב המאושר כדי לסגור את התיק. הנושה מנגד, טען שההסכמות בתיק מעולם לא קבעו שכספי הקרן יבואו על חשבון תוכנית הפירעון, ושמדובר בחוב נפרד לגמרי.
הרשמת אזולאי חנוביץ בחנה קודם כל את השאלה העקרונית, וכאן היא דווקא הכריעה לטובת הנושה. היא הבהירה כי ריבית נוספת "היא חלק מחובות היחיד כלפי נושיו, ומהווה חלק בלתי נפרד מהחוב, גם אם מצויה במדרג נמוך יותר בסדר הפירעון". כלומר העובדה שהחייבת כבר שילמה את מלוא קרן החוב לא סוגרת את התיק, כל עוד לא שולמה גם הריבית שהחוק מכיר בה. כפי שנכתב בהחלטה, "אין בעצם תשלום דיבידנד מלא... כדי להקנות ליחידה נכסים המוקנים לקופת הנשייה".
אבל כאן בדיוק נכנס הפגם שהפיל את הבקשה. הרשמת גילתה שכשהחברה הגישה בזמנו את תביעת החוב שלה, היא לא כללה בה בכלל את רכיבי הריבית הנוספת - לא ריבית הסכמית ולא ריבית פיגורים. לפי התקנות, תביעת חוב צריכה לפרט מראש את כל רכיבי הריבית, ומי שלא עשה זאת לא יכול לתקן את זה בדיעבד, שנים אחרי שכולם כבר ידעו בדיוק כמה הם חייבים. וכפי שקבעה הרשמת בפסק הדין: "מקום בו לא נתבעו, צוינו או פורטו רכיבי הריבית הנוספת במסגרת תביעת החוב, לא ניתן לקבל בשלב זה בקשת הנושה לחיוב היחידה בגינם".
בניגוד מפורש להוראות החוק
היא גם הוסיפה הערת אגב חדה: גם התחשיב שהוגש היה שגוי מיסודו, מכיוון שהחברה חישבה ריבית לתקופה שמ-1999 ועד 2020, כלומר לפני מתן צו פתיחת ההליכים - וגם דרשה ריבית פיגורים בעד תקופה שאחרי מתן הצו, בניגוד מפורש להוראות החוק.
בסיכומו של דבר, הבקשה נדחתה במלואה, והנאמן קיבל הוראה להגיש בתוך 14 יום דו"ח מסכם וטבלת חלוקת דיבידנד, כלומר לסיים את התיק. הפרשה מלמדת על כך שבתחום חדלות הפירעון, גם כשהעיקרון המשפטי לצדך, פספוס פרוצדורלי בתחילת הדרך יכול לעלות בסוף מאות אלפי שקלים.
