דיסקונט חיכה יותר מדי: תביעה נגד ערב נדחתה במלואה

תביעה כספית שהגיש בנק דיסקונט נגד ערב לחובות של רשת מסעדות הקפה הנריס נדחתה במלואה על ידי בית משפט השלום בכפר סבא. בנוסף, הבנק הוא זה שיצא עם החשבון. השופט איתי רגב חייב את דיסקונט לשלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום של 20 אלף שקל, בתוספת ריבית.

הפרשה מתחילה עוד ב-2012, כשתבל איתי מסעדות היתה זכיינית של רשת הנריס. רמי בר-לב, שניהל באותה התקופה זכיינית אחרת ברשת (לא את החברה החייבת עצמה), חתם ב-1 לאוגוסט 2012 על כתב ערבות. בפועל, כשהחברה נקלעה לחובות והבנק העמיד לרשותה הלוואה על סך 250 אלף שקל לפירעון מיידי ב-12 לספטמבר 2013, נוצרה עילת התביעה של הבנק כלפי בר-לב כערב.

ואז קרה משהו מוזר: הבנק לא מיהר בכלל. הוא הגיש תביעה ראשונה רק ב-18 למאי 2020, שנמחקה מחוסר מעש בינואר 2022. את התביעה הנוכחית הגיש דיסקונט רק ב-15 לספטמבר 2024 - כמעט שלוש שנים אחרי שהתביעה הקודמת נמחקה, ובסך הכל יותר מתשע שנים לאחר שנוצרה עילת התביעה. בית המשפט לא התרשם: "החישוב המצטבר של התקופות מראה כי... חלפו למעלה מ-9 שנים ו-4 חודשים של תקופת התיישנות פעילה", נכתב בפסק הדין, ולכן התביעה התיישנה לחלוטין.

אבל גם מעבר להתיישנות הפורמלית, השופט לא חסך ביקורת מהבנק. הוא ציין כי דיסקונט "השתהה באופן קיצוני במשך כ-33 חודשים" מהרגע שהתביעה הראשונה נמחקה ועד שהגיש את התביעה החדשה, ובינתיים המשיך "לצבור ריביות חריגות בסך של כ-48,000 שקל". התנהלות שכזו, קבע בית המשפט, "עולה כדי חוסר תום לב דיוני מובהק ופגיעה בחובת ההגינות", שמוטלת על תאגיד בנקאי.

ערב יחיד שלא קיבל את המידע שמגיע לו

גם לגופו של עניין, בית המשפט מצא שהבנק כשל באופן משמעותי. ראשית, נקבע שבר-לב הוא בגדר ערב יחיד כהגדרתו בחוק הערבות - מעמד שמזכה אותו בהגנות שאי אפשר להתנות עליהן. ובתור ערב יחיד, מגיעות לו חובות גילוי מוגברות מצד הבנק, לפי סעיפים 22 ו-23 לחוק. הבנק, כך נקבע, לא הוכיח שגילה לבר-לב על הלוואות נוספות שקיבלה החברה, בהיקף של מאות אלפי שקלים, ואף הציג דף מידע לערב שלא היה חתום על ידי הנתבע בחלק מהעמודים.

השופט הדגיש גם שהערבות שעליה חתם בר-לב לא היתה יכולה לחול באופן חד-צדדי על הלוואות ענק עתידיות: "בעת חתימת הערבות... האשראי היחיד שהיה מאושר בחשבון עמד על סך 50,000 שקל בלבד למשך חודשיים". כלומר הבנק ניסה למתוח ערבות שנועדה למסגרת קטנה וזמנית, כדי לכסות חובות הרבה יותר גדולים שנוצרו שנים אחר כך.

חלק נוסף ומעניין בפסק הדין נוגע להתנהלות הבנק מול הבטוחות. התברר שהבנק ביטל באופן חד-צדדי שני שעבודים שנרשמו לטובתו על נכסי הלווה, בלי לעדכן את בר-לב או לקבל את הסכמתו. מעבר לכך, הבנק הגיע להסדר פשרה עצמאי עם ערב נוסף בתיק, יוסף סעיד, ושחרר אותו מהערבות תמורת תשלום חלקי של 90 אלף שקל בלבד - שוב, מבלי לשתף את בר-לב.

בית המשפט קבע שמדובר בפגיעה ממשית בזכות ההשתתפות וההיתחלפות שהיתה לבר-לב, ולפי סעיף 6(ב) לחוק הערבות, "הנתבע מופטר מערבותו כדי שיעור הנזק שנגרם לו". במקרה הזה, מדובר בנזק ששווה למלוא סכום התביעה.

הבנק לא הצליח להוכיח את גובה החוב

כאילו כל זה לא הספיק, הבנק גם נכשל במישור הראייתי הבסיסי ביותר: הוכחת סכום החוב עצמו. עד מטעם הבנק הודה בחקירה הנגדית כי "יהיה כאן פספוס" בסכום התביעה, ודפי החשבון שהוצגו לא עמדו בתנאים של רשומה מוסדית (כלל שמאפשר להגיש מסמכים שנוצרו במסגרת פעילות עסקית או מוסדית שוטפת - כמו רישומי בנק, חברות ביטוח, בתי חולים וכו' - כראיה לאמיתות התוכן שלהם, גם בלי שהאדם שכתב את הרישום המקורי יעיד בבית המשפט) הנדרשים לפי פקודת הראיות. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט, לא ניתן היה לקבוע כלל שקיים חוב פעיל בר-אכיפה.

• פייבוקס פותחת לקבוצות תקרה של 10,000 שקל מכרטיס חיצוני
• 44 אלף שקל בחודש לעובד - למה דיסקונט מציע פרישה מרצון לעובדים ותיקים?

בית המשפט דחה בסופו של דבר את התביעה על כל רבדיה - התיישנות, שיהוי, מעמד הערב, הפרת חובות גילוי, פגיעה בבטוחות וכישלון ראייתי. הוא חייב את בנק דיסקונט בהוצאות ובשכר טרחה.