רקע עובדתי:

בשנת 1996 חתם המנוח על שטרי משכנתא, לפיהם מישכן לטובת הבנק את זכויותיו בנכס מקרקעין. מטרת המישכון הייתה לסייע לבנו, המשיב 2, בניהול עסק משפחתי אשר היה ממוקם בנכס. במעמד החתימה על שטרי המשכנתא, אשר בוצעה בביתו של המנוח, נכחו המנוח, אשתו (המערערת 4), בנו (המשיב 2) ועו"ד אלסתאר, שבפניו חתם המנוח על שטרי המשכנתא. לימים, מונה בנו של המנוח (המערער 3) לאפוטרופוס לגופו ולרכושו של המנוח.

לאחר שהמשיבים 3-2 כשלו בהשבת חובותיהם לבנק, ביקש הבנק לממש את הנכס בהתאם למשכנתא שניתנה לטובתו. הפלוגתאות בין הצדדים אשר נבחנו בבית המשפט קמא התמקדו בשלוש שאלות:

באשר לשאלה בדבר ההסבר שניתן למנוח אודות פשר חתימתו על שטרי המשכנתא, קבע בית המשפט, תוך שהוא מאמץ את גרסתו של עו"ד אלסתאר, כי מהותה של הפעולה המשפטית שהוא עתיד לבצע הוצגה למנוח, ואף הוסברו לו הסיכונים הכרוכים בה. עם זאת, נפסק כי המנוח לא ידע ולא עודכן לפני חתימתו, כי למשיבים 3-2 היו חובות קיימים בסך של כ-275,000 ש"ח לטובת הבנק. בית המשפט קבע, כי הבנק הפר בכך את חובת הגילוי המוטלת עליו מכוח חוק הבנקאות (שירות ללקוח) ומכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), וכי אין בעובדה שהחתימה על שטרי המשכנתא לא בוצעה בפני פקיד הבנק כדי לפטור את הבנק מחובתו ליידע את המנוח, כאמור. לפיכך, הגם ששטרי המשכנתא "שרירים וקיימים", נפסק כי הבנק יערוך חישוב של יתרות החובה המדויקות שהיו בחשבונות ויתרות אלה "לא יתפסו במסגרתה של המשכנתא ויקוזזו ממנה בערכים נכונים ליום הקיזוז".

באשר לשאלה בדבר מצבו הנפשי של המנוח בעת החתימה על שטרי המשכנתא, נפסק כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי המנוח לא ידע ולא הבין על מה הוא חותם. כן נדחתה הטענה לפיה המנוח לא היה כשיר להבין את שהוסבר לו על ידי עו"ד אלסתאר.

באשר לשאלת השלכותיה של חזקת השיתוף על תוקפה של המשכנתא, נפסק כי חזקת השיתוף אינה קמה "באופן אוטומטי" עקב מגורים משותפים או קשר נישואין בין בני זוג. וכי לא הורם נטל ההוכחה בדבר חזקת השיתוף בהתייחס לנכס, מן הטעם שבקרב המוסלמים אין לאישה זכויות בנכסיו של בעלה ומן הטעם שאשת המנוח כלל לא העידה ולא מסרה תצהיר מטעמה לעניין זה.

בית המשפט קמא דחה את התביעה, בכפוף לקיזוז יתרות החוב בחשבונות, כאמור לעיל.

על כך הערעור דנן. ענייננו הוא בשאלת בטלותו היחסית של שטר המשכנתא.

דיון משפטי:

כב' הש' י' דנציגר:

תכליתה של המשכנתא שאותה העניק המנוח בהתאם לשטרי המשכנתא, ככל משכנתא, הייתה להבטיח את תשלום הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מבעלי החשבונות. כמו כן, כפי שקבע בית המשפט קמא (והבנק לא השיג על קביעה זו), הבנק הפר את חובת הגילוי בכך שלא מסר למנוח מידע בדבר יתרות החוב הקיימות בחשבונות נשוא המשכנתא.

הפרת חובת הגילוי בנסיבות אלה, מביאה לבטלותו של שטר המשכנתא באופן מוחלט, הואיל והנתון בדבר חובות קיימים בחשבונות במועד החתימה על שטרי המשכנתא הינו מהותי ביותר, קל וחומר כאשר מדובר בעסק המצוי בקשיים פיננסיים, ויתכן בהחלט כי אילו היה המנוח מודע למצב החוב בחשבונות, כפי שהיה עובר לחתימה, לא היה ממשכן את הנכס שבבעלותו.

כמו כן, לעניין חובת הגילוי הבנקאית כלפי ממשכן, כבר קבעו מלומדים, כי חובת האמון של בנק ללקוחותיו הורחבה והוחלה גם כלפי זכאים נוספים, לרבות כלפי אלו הממשכנים נכס להבטחת חובות של אחר. עיקרון האמון מוליד חובת גילוי במובן הרחב - לא רק גילוי טכני של עובדות ונתונים, אלא גם, ובעיקר, חובה להסביר לממשכן את משמעותה המלאה של העסקה על כל פרטיה, וחובה להשיג את הבנת הממשכן לכל המידע וההסברים שנמסרו לו.

הגם שבנסיבות דנן, ניתן היה לכאורה להבחין בין החובות שהיו קיימים עובר לחתימה על שטרי המשכנתא לבין החובות שנוצרו לאחר מכן, לא ניתן לבצע הפרדה מלאכותית בין החובות לסוגיהם ולבטל את המשכנתא רק בהתייחס לחובות "העבר", כאשר המשכנתא תעמוד בתוקפה ביחס לחובות "העתיד", כפי שעשה בית המשפט קמא. הפרדה זו מנוגדת להלכה הפסוקה במסגרתה נקבע, לא אחת, כי היא אינה אפשרית. למותר לציין כי הלכה זו חלה גם במקרה הפוך, בו הבנק הוא שהתקשר בהסכם עקב הטעייה ומבקש לבטלו. לפיכך, שטר המשכנתא עליו חתם המנוח בטל. בכך מתייתר הדיון בשתי השאלות הנוספות בדבר כשירותו של המנוח לחתום על שטרי המשכנתא ובדבר תחולתה של חזקת השיתוף.

יוער, כי החתמתם של ממשכנים מוטב שתעשה בסניפי הבנק ובפני נציגי הבנק (ולא בבתיהם או במקום עסקם של הממשכנים באמצעות ב"כ של הממשכנים), כאשר נציגי הבנק הם שיהיו אחראים לגילוי כל הפרטים הרלבנטיים לממשכנים.