האם איגודי העובדים במגזר הציבורי מגשימים את יעודם?

כשהגיעה המהפכה התעשייתית בבריטניה במאה ה-18 היא פתחה בפני אנשים דרך חיים חדשה. הייצור ההמוני הפך בהדרגה מוצרים שבעבר היו יקרים לנגישים יותר גם לבני המעמדות הנמוכים, וייצר מקומות עבודה בערים מה שאיפשר לחקלאים לעבור לעיר ולבחור בעבודה במפעל.

העבודה במפעל היתה קשה, אפילו קשה מאוד. במפעלים היו שעות ארוכות, מעט ימי חופש בשנה ותאונות קטלניות והחיים. גם החיים בעיר עצמה הפכו לקשים בעקבות עשן מנועי הקיטור, ועדיין חקלאים בחרו לעבור לעבוד במפעלים האלו פשוט כי החיים לא היו קלים גם בשדות, העבודה הייתה קשה וההכנסה נמוכה ולא יציבה, המפעל הציע אופציה אחרת.

אבל המהפכה התעשייתית יצרה גם סוג חדש של יחסי כוח בין מעסיקים לעובדים. בעולם החקלאי ובסדנאות הקטנות, מספר העובדים אצל כל מעסיק היה בדרך כלל קטן יחסית. במפעל התעשייתי החדש מאות ולעיתים אלפי עובדים היו תלויים באותו מעסיק. במקומות מסוימים היו רק מעט מעסיקים גדולים בכל האזור, בעוד שמולם עמדו המוני עובדים שכל אחד מהם היה קל יחסית להחלפה.

מכאן הגיע ההיגיון של ההתאגדות. אם עובד אחד דרש שכר גבוה יותר, תנאי עבודה בטוחים יותר או יום עבודה קצר יותר, המעסיק יכול היה פשוט להחליף אותו. אבל אם מאות עובדים דיברו בקול אחד, יחסי הכוחות השתנו. הרעיון הבסיסי של איגוד העובדים היה להפוך אוסף של עובדים חלשים יחסית לצד מאורגן אחד במשא ומתן.

במונחים כלכליים, הבעיה הייתה שלמעסיקים היה כוח מונופסוני, כוח הנובע מכך שיש מעט מעסיקים שמבקשים לקנות עבודה מול מספר גדול של עובדים שמבקשים למכור אותה והדרך להתמודד מולו היא שגם מצד השני יעמדו קבוצות מאורגנות וגדולות של עובדים.

במקומות מסוימים בארה"ב הכוח של המעסיקים היה אפילו גדול יותר, עד כדי שליטה על חיי העובדים, דוגמא לכך הייתה העיירה פולמן שליד שיקגו בסוף המאה ה־19. את העיירה הקים התעשיין ג'ורג' פולמן עבור עובדי החברה שייצרה את קרונות השינה המפורסמים שלו. על הנייר זה נראה כמעט אוטופי. היו בה בתי לבנים נאים, מים זורמים, מערכת ביוב, פארקים ודיור באיכות גבוהה יחסית לתקופה. אלא שכמעט כל העיירה הייתה שייכת לחברת פולמן. המפעל, הבתים והמבנים הציבוריים.

העובדים עבדו אצל פולמן ובמקביל שילמו לו שכר דירה. החברה הטילה מגבלות על השימוש בבתים ובמרחב הציבורי ואף מכרה לעובדים מוצרי צריכה ומזון בחנות בבעלות המפעל במחירים מופקעים. כשהגיע משבר הכלכלי ב 1893. הביקוש לקרונות רכבת התמוטט ופולמן חתך את שכר עובדיו, אבל לא הוריד בהתאם את שכר הדירה שהם שילמו לו. מבחינת העובדים היו בצרה, אותו גוף שהקטין את הכנסתם המשיך לגבות מהם את אותה עלות מגורים.

העובדים ניסו להתמקח, ובמאי 1894 פתחו בשביתה. לאחר שאיגוד עובדי הרכבות הצטרף אליהם והחל לסרב לטפל בקרונות, המאבק המקומי הפך לשביתה ששיבשה חלק גדול ממערכת הרכבות האמריקאית. הממשל הפדרלי שלח אלפי מרשלים וחיילים, העימותים גבו הרוגים והשביתה נשברה.

זה הטיעון החזק ביותר בזכות איגודי עובדים. מול מפעל גדול, ולעיתים מול חברה ששלטה כמעט בכלכלה המקומית, העובד הבודד היה חלש. ההתאגדות נועדה להפוך אלף עובדים בודדים לצד אחד במשא ומתן. לא לבטל את כוחו של בעל המפעל, אלא ליצור מולו כוח שיוכל להתמקח איתו.

בהתחלה איגודי העובדים היו כמעט ולא חוקיים, אם הם לא איפשרו לבעל המפעל להביא שוברי שביתה הם היו עלולים למצוא את עצמם בקרב יריות מול כוחות המשמר הלאומי, המילציה המקומית או שכירי חרב. לא פעם היו הרוגים בקרב העובדים במאבקים כאלו, בהמשך זכו איגודי העובדים להגנות שונות במדינות שונות והפכו לנורמה בחלק מהמדינות.

לאחר שהנחנו את היסודות ההיסטוריים והרעיוניים כדאי לשאול שאלה האם איגודי מבצעים את תפקידם בישראל של שנת 2026?

בישראל שיעור העובדים המאוגדים הוא 25% אבל הוא מאוד לא אחיד, שיעור העובדים המאוגדים במגזר הציבורי עומד על כ-65% לעומת המגזר העסקי שם רק כ-15% מאוגדים. אבל דווקא במגזר הציבורי הטיעון של מעסיק מונופסוני מנצל לא מחזיק מים, להפך העובדים לרוב מחזיקים במונופול מול האזרח, כמו שראינו בנתב"ג בשבוע שעבר, העובדים הופכים להיות גוף אחד חזק מול אסופה של אזרחים חלשים.

ואולי זה גם מה שמסביר למה כל כך משתלם להתאגד במגזר הציבורי, דווקא שם, איפה שהאיגוד עצמו הופך למונופול, איפה שאין לאזרח ברירה אלא להשתמש בשירותי המדינה היכולת של האיגוד ליצור רווח עודף לחבריו גדולה יותר, עסק תחרותי שהאיגוד שלו ישבית אותו בשיא הפעילות יגלה מהר מאוד שהלקוחות שלו נעלמים והעסק נסגר, עסק תחרותי שעובדים שלו מרוויחים משמעותית יותר מהנהוג בענף עלול להיות הפסדי ולהיסגר. אבל כאשר מדובר בגוף מממשלתי מונופוליסטי כמו נתב"ג אין שום חסם לפעילות האיגוד ומי משלם את המחיר גם הכספי וגם מחיר השביתה הם האזרחים השבויים.