האב רצה שהבית יישאר במשפחה - ביהמ"ש מצא דרך לכבד זאת

בית משפחתי אחד, שבעה יורשים, ומחלוקת שנמשכה כמעט שנתיים - כך אפשר לתאר את הסיפור שהגיע לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה, ובו נדרשה השופטת הילה גלבוע להכריע כיצד יפורק השיתוף בבית שהותירו אחריהם בני זוג מבוגרים שהלכו לעולמם.

הסיפור מתחיל עוד לפני מות ההורים. האם נפטרה ב-2015 ללא צוואה, וחלקה בנכס חולק לפי הדין בין בעלה ושבעת ילדיהם. האב, לעומת זאת, דאג להסדיר הכל מבעוד מועד: עוד בחייו הוא העניק לבתו התובעת במתנה את מלוא זכויותיו בדירת הקרקע שבה היא מתגוררת, ובצוואה שערך קבע כי דירת הקומה הראשונה - שנותרה במצב של שלד בלבד - תעבור לשני מבניו האחרים. את שאר רכושו הוא חילק שווה בשווה בין כל שבעת הילדים. בנוסף, הוא הוסיף בסעיף 10 לצוואתו משאלה ברורה: "רצוני הוא שהנכס יישאר בבעלות המשפחה ולא יימכר, ככל הניתן".

הבעיה היא שהמשפחה לא הצליחה לממש את המשאלה הזו בשלום. חמישה מהאחים תבעו לבטל את הסכם המתנה ולהתנגד לצוואה, אבל הפסידו, גם בבית המשפט בערכאה הראשונה וגם בערעור. אחרי שהמחלוקת המשפטית הזו הוכרעה, החל מאבק חדש: איך בדיוק מפרקים את השיתוף בנכס עצמו.

התובעת רצתה לרכוש בעצמה את חלקם של האחים בדירת הקרקע, שם היא כבר מחזיקה ב-78.57% מהזכויות. האחים, לעומתה, דרשו למכור את הבית כולו - שתי הקומות ביחד - כמקשה אחת, וטענו שפיצול המכירה יגרום להם "הפסד ניכר" ויפגע בזכויות הבנייה המשותפות שנותרו בנכס.

יש להבחין בין הפסד אמיתי לבין "אובדן רווח" בלבד

מומחה שמאי, שמונה בהסכמת הצדדים, קבע כי מכירת הבית כיחידה אחת תניב כ-27.3 מיליון שקל, בעוד שמכירה נפרדת של שתי הדירות תניב כ-26 מיליון שקל - פער של כ-4.6% בלבד. השופטת גלבוע לא התרשמה שמדובר בהפסד משמעותי, וציטטה מפסיקה ותיקה, שלפיה יש להבחין בין הפסד אמיתי לבין "אובדן רווח" בלבד: "החוק אינו מעסיק עצמו בכדאיות גרידא... השאלה אינה כיצד ניתן לנצל באופן מלא את הפוטנציאל הממוני הטמון בנכס".

השופטת גם דחתה את דרישת האחים לאחד בין שתי הדירות למכירה אחת, וקבעה שמדובר בשתי יחידות רישום נפרדות לחלוטין, ולכל אחת מהן דין משלה. דירת הקרקע, שעברה כבר בפועל לבעלות פרטית במסגרת המתנה, תחולק לפי כללי חוק המקרקעין. הדירה בקומה הראשונה, שעדיין רשומה על שם ההורים המנוחים, תחולק לפי חוק הירושה.

אבל הפנייה המעניינת באמת בפסק הדין נוגעת לשאלה איך בדיוק תתבצע המכירה. השופטת דחתה גם את בקשת התובעת לקנות את חלקם של האחים בכוח, וקבעה כי לא ניתן לכפות על שותף למכור את חלקו לשותף ספציפי אחר בלי הליך תחרותי: "פירוק שיתוף בדרך של מכירה יכלול את מכירת הנכס כולו... אלא אם הסכימו כל השותפים על חלוקה אחרת".

השופטת בחרה בפתרון ביניים

במקום זאת, השופטת בחרה בפתרון ביניים: התמחרות פנימית בין האחים עצמם, במקום מכירה פומבית לזרים. ההנמקה לכך נלקחה מהרצון האחרון של האב, ומהערך הרגשי שיש לבני המשפחה בבית ילדותם. השופטת אף נעזרה בציטוט מפסק דין מה עת האחרונה של השופט אלכס שטיין בבית המשפט העליון, שדן במשקל הרגשי שמייחס החוק לנכסי מקרקעין: "מקרקעין הם משאב ייחודי ומוגבל, ובעלי המקרקעין נקשרים אליהם, לעתים קרובות, בקשר רגשי".

כך, בסופו של דבר, שתי הדירות יימכרו בנפרד - כל אחת בהתמחרות פנימית בין היורשים, לפי שווי שנקבע מראש בחוות דעת השמאי. רק אם אף אחד מהיורשים לא ירצה לרכוש, תימכר הדירה בשוק החופשי, והתמורה תתחלק בין כל הצדדים.

• הבן קיבל את הדירה בצוואה הראשונה, אחיותיו בשנייה - מי יזכה?
• הוריש הכל לזוגתו המתה, ביהמ"ש: זה מה שהוא רצה

השופטת גם החליטה לוותר על פסיקת הוצאות משפט, כדי לא להעמיק את הקרע המשפחתי, ובתקווה שהאחים עוד יצליחו למצוא ביניהם "דרכי שלום", כלשון צוואת אביהם.