קניון הדר בי-ם ישלם למנהלת השיווק 120 אלף שקל

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים חייב את החברה המנהלת את קניון הדר בתלפיות לשלם למנהלת שיווק לשעבר בקניון פיצוי כולל של 120 אלף שקל, לאחר שקבע כי היא סבלה מהתעמרות שיטתית מצד מנכ"לית הקניון, לירון אלקיים, ופוטרה זמן קצר לאחר שהתלוננה על כך.

התובעת התקבלה לעבודה בספטמבר 2021, ללא ניסיון קודם בשיווק קניונים וללא חפיפה מסודרת. לפי פסק הדין, כבר בשבועות הראשונים היא נדרשה לבצע גם משימות שלא היו קשורות לתפקידה, ובהן, כפי שהעידה, "לרדת למטה ולצלם 3 קומות של קניון, לצלם 3 מרכזי שירותים ציבוריים בקניון אחת ליום". מדובר במשימת "מעקב ניקיון משותף" שהוטלה על כלל העובדים, ולכאורה נועדה לשמור על ניקיון הקניון. אבל בית הדין לא קיבל את הטענה שמדובר בפעולה ניהולית תמימה: "דרישה קבועה לביצוע 'סיור שירותים'... שאינה נובעת מהגדרת התפקיד המקצועי, חורגת מגבולות הפררוגטיבה הניהולית הסבירה", נכתב בפסק הדין, שהוסיף כי הצילום, בשילוב הנזיפות במקרה של איחור, "עולה כדי דרישה משפילה".

אבל זה רק חלק מהתמונה שהצטיירה בפני השופטים. לפי פסק הדין, מנהלת השיווק תיארה דפוס קבוע של צעקות, זלזול והתעלמות, שהחריף במיוחד מאז דצמבר 2021, אחרי שהעזה להתעמת עם המנכ"לית בנוגע לעומס העבודה שהוטל עליה. בפגישת עבודה סוערת שהוקלטה על ידי התובעת, השיבה לה המנכ"לית: "אני לא אקשיב לך... את יכולה להיפגע ממני". במקרה אחר, כשהתובעת התלוננה על עומס וסירבה למלא הוראה באופן מיידי, כתבה לה המנכ"לית: "אם את לא עומדת בלחץ... נמצא פתרון שמתאים לשתינו" - משפט שבית הדין ראה בו איום מרומז בפיטורים.

בית הדין גם קבע כי המנכ"לית נהגה לדבר עם התובעת בטלפון כשהיא על רמקול, מול ספקים וגורמים חיצוניים, כדי "להצליב מידע" ולערער את אמינותה בפניהם - התנהגות שלדבריו נועדה "לבייש את התובעת... ולהשליט שליטה כוחנית במקום העבודה". התובעת עצמה תיארה בעדותה אווירת פחד כללית בקניון: "כל העובדים רצים לחדרים שלהם מפחד... היה פחד מאוד גדול מלירון, מהצעקות, מההשתלחויות, מההשפלות". עדויות של שתי עובדות נוספות שפוטרו בעבר על ידי אותה מנכ"לית, בהן מנהלת שיווק קודמת שהתלוננה אף היא על יחס דומה, תמכו בגרסה שלה, וחיזקו בעיני בית הדין את הטענה לדפוס התנהגות שיטתי ולא אירוע חד־פעמי.

החברה לא הפעילה מנגנון תלונות אפקטיבי

נקודה משמעותית נוספת בפסק הדין נגעה לאופן שבו החברה טיפלה בתלונת ההתעמרות. בירור מאוחר יותר, שנערך בעקבות תלונה דומה של עובד אחר, העלה כי המנכ"לית עצמה שיבשה את הבירור בעניינה של התובעת: היא "כינסה עובדים אחדים... והתרתה בהם לבל ישתפו פעולה". על אף הגילוי הזה, החברה בחרה שלא לבחון מחדש את תלונתה של התובעת. בית הדין לא היסס לבקר את ההתנהלות הזו וקבע כי החברה לא הפעילה מנגנון תלונות אפקטיבי, וכי הבירור שכן נערך היה "שטחי ולקוי".

לגבי הפיטורים עצמם, התובעת זומנה לשימוע ימים ספורים אחרי שהודיעה, באמצעות עורך דינה, על כוונתה להגיש תלונה רשמית על התעמרות. בית הדין קבע כי הטענות המקצועיות שהועלו נגדה במכתב הזימון היו "כלי ניהולי פוגעני" ולא שיקפו כשל אמיתי, וכי "לתובעת אין זכות קנויה לקבוע כיצד ינוהל השימוע" היא אמנם טענת החברה, אך היא לא פטרה אותה מהצורך לבחון את הפיטורים בכנות ובתום לב.

בית הדין פסק לתובעת 80 אלף שקל עבור ההתעמרות, 10 אלף שקל נוספים עבור פיטורים שלא כדין, ו-30 אלף שקל הוצאות משפט. תביעתה לפדיון יום חופשה נדחתה, מכיוון שהיא לא הוכחה הבטחה מפורשת לכך. הפיצוי הכולל, כאמור, מגיע ל-120 אלף שקל.