ההיסטוריה של הסייבר: מהתולעת הראשונה ועד מתקפות של מדינות
ההיסטוריה של הסייבר היא סדרה של רגעים שבהם מישהו גילה שאפשר לעשות משהו שאיש לא חשב עליו. כמעט בכל פעם התגובה הייתה זהה: קודם הכחשה, אחר כך בהלה, ואז תעשייה חדשה. הכרונולוגיה הזו מסבירה למה השוק בנוי כפי שהוא בנוי היום.
לפני שהייתה בכלל רשת
התוכנה הראשונה שהעתיקה את עצמה ממחשב למחשב נכתבה ב-1971, הרבה לפני האינטרנט. היא נקראה קריפר, לא הזיקה לדבר, והציגה על המסך הודעה בנוסח "אני הזוחל, תפסו אותי אם אתם מסוגלים". התגובה אליה הייתה תוכנה שנייה שנכתבה במיוחד כדי לרדוף אחריה ולמחוק אותה. במובן מסוים זו הייתה גם המתקפה הראשונה וגם האנטי וירוס הראשון, שניהם כתרגיל מחקרי.
הווירוס הראשון שהתפשט במחשבים אישיים הגיע ב-1986 משני אחים מפקיסטן. הם כתבו אותו כדי להגן על תוכנה רפואית שהם פיתחו, ואפילו הטמיעו בו את שמם, הכתובת ומספר הטלפון שלהם, כדי שמי שנדבק יתקשר לקבל עזרה. זה מסביר משהו על התקופה: איש לא ראה בזה עדיין פשע.
1988: הרגע שבו הבינו שיש בעיה
נקודת המפנה הגיעה מסטודנט בקורנל שכתב תוכנית שנועדה למפות את גודל הרשת. בגלל טעות בקוד היא העתיקה את עצמה שוב ושוב לאותם מחשבים, ותוך יממה השביתה חלק ניכר מהאינטרנט של אז. מדובר היה בכמה אלפי מחשבים בלבד, אבל זה היה כמעט עשירית מהרשת כולה.
שתי תוצאות נשארו מהאירוע הזה עד היום. הראשונה היא ההרשעה הפלילית הראשונה בהיסטוריה לפי חוק ההונאה במחשבים האמריקאי. השנייה, והחשובה יותר, היא הקמת הגוף הראשון בעולם שתפקידו לרכז דיווחים על אירועי אבטחה ולהפיץ התרעות. המודל הזה קיים היום בכל מדינה מפותחת, כולל בישראל.
באותה תקופה, ב-1989, הופיעה גם מתקפת הכופר הראשונה. חוקר ביולוג שלח לאלפי אנשים תקליטונים שהתחזו לתוכנה בנושא איידס, והתוכנה הצפינה את שמות הקבצים ודרשה תשלום לתיבת דואר בפנמה. הרעיון היה שם כבר אז. מה שחסר היה דרך לגבות את הכסף בלי להיתפס, ועל זה יצטרכו לחכות עוד עשרים שנה עד שיגיעו המטבעות הדיגיטליים.
שנות התשעים: האבטחה הופכת למוצר
ככל שארגונים חיברו את הרשתות שלהם לאינטרנט, נוצר צורך בשוער שיחליט מה נכנס. הפתרון נקרא פיירוול, וכאן נכנסת ישראל לתמונה: ב-1993 הוקמה צ'ק פוינט, שהפכה את הפיירוול ממוצר מורכב שמהנדסים הרכיבו בעצמם למוצר מדף עם ממשק גרפי שאפשר להתקין. הפטנט המרכזי שלה, על שיטה שבוחנת את התעבורה בהקשר של החיבור כולו ולא כל חבילה בנפרד, הפך לתקן בתעשייה.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה אבטחת מידע נמכרה כמוצר תוכנה רגיל, עם רישיונות, שדרוגים ותמיכה. המודל העסקי הזה, ולא רק הטכנולוגיה, הוא מה שהוליד את התעשייה שאנחנו מכירים.
שנות האלפיים: הפשע מגלה את הכסף
העשור הבא הביא את התולעים הגדולות, שהתפשטו במייל ובפרצות של מערכות הפעלה והשביתו רשתות בכל העולם. חלקן נכתבו בעיקר להוכיח שאפשר. אבל במקביל התחיל שינוי עמוק יותר: הפריצה הפכה מתחביב לעסק.
המניע השתנה מהכרה לרווח. נוצרו שווקים שחורים למספרי כרטיסי אשראי, לרשתות של מחשבים נשלטים שהושכרו בשעה, ולכלים מוכנים שאיפשרו גם למי שאינו מתכנת לתקוף. מרגע שהפריצה קיבלה תמחור, היא קיבלה גם קצב צמיחה.
2010: המדינות נכנסות בגלוי
התולעת שפגעה בצנטריפוגות באיראן שינתה את ההגדרה. עד אז מתקפה הייתה עניין של מידע. מכאן והלאה היא הפכה גם לעניין של נזק פיזי, ומדינות התחילו להתייחס למרחב הזה כזירה צבאית לכל דבר. בתוך שנים ספורות הוקמו פיקודי סייבר בצבאות רבים, ותקציבי ההגנה על תשתיות קריטיות זינקו.
2017: השנה שבה הכול התחבר
שתי מתקפות בהפרש של שבועות הראו לעולם מה קורה כשכל המרכיבים נפגשים. הראשונה הצפינה מאות אלפי מחשבים ברחבי העולם ושיתקה בין היתר בתי חולים בבריטניה. השנייה, שהתחילה כעדכון של תוכנת הנהלת חשבונות אוקראינית, התפשטה לחברות ענק והסבה נזק שהוערך במיליארדי דולרים. חברת ספנות בינלאומית אחת נאלצה להתקין מחדש עשרות אלפי מחשבים ולנהל שבועות של פעילות בעזרת נייר וטלפונים.
שני דברים הפכו את האירועים האלה לנקודת ציון. הראשון הוא שהכלי ששימש אותן דלף מגוף מודיעין ממשלתי, כלומר יכולת התקפית שנבנתה על ידי מדינה הגיעה לידיים אחרות. השני הוא שהנזק לא היה ממוקד: קורבנות רבים לא היו היעד כלל, הם פשוט היו מחוברים לרשת הלא נכונה. מאותו רגע ביטוח סייבר הפך לשאלה של דירקטוריון ולא של מחלקת מחשוב.
העשור של שרשרת האספקה
הטריק שהגדיר את השנים האחרונות הוא לא לתקוף את היעד אלא את מי שהיעד סומך עליו. תוקפים השתילו קוד זדוני בעדכון של תוכנת ניהול רשתות, וכל לקוחותיה, ובהם גופי ממשל אמריקאיים, התקינו אותו בעצמם. במקרה אחר נפרצה רשת קמעונאית ענקית דרך ספק מיזוג אוויר שהיה לו חיבור לרשת.
ההיגיון פשוט וקטלני: אין טעם לתקוף חומה גבוהה כשאפשר להיכנס עם מי שיש לו מפתח. זו הסיבה שהמונח ניהול סיכוני ספקים הפך בשנים האחרונות לאחד המונחים הנפוצים בתחום, וגם הסיבה שארגונים מתחילים לדרוש מהספקים שלהם רשימה מדויקת של הרכיבים שמהם מורכבת התוכנה שהם מוכרים.
ומה שלמדנו מהדרך
שלוש מסקנות חוזרות על עצמן לאורך כל הכרונולוגיה. הראשונה היא שכל טכנולוגיה חדשה מביאה איתה משטח תקיפה חדש, ותמיד בסדר הזה: קודם האימוץ, אחר כך הפריצה, ורק בסוף האבטחה. זה קרה במחשב האישי, באינטרנט, בנייד, בענן, וזה קורה עכשיו בבינה מלאכותית.
השנייה היא שהמניע קובע את הסיפור הרבה יותר מהטכנולוגיה. אותה פרצה בדיוק יכולה לשמש תרגיל אקדמי, סחיטה כספית או פעולה מדינית, ושלושת המקרים דורשים תגובה שונה לגמרי.
והשלישית, אולי המפתיעה, היא שהאירועים הגדולים בשנים האחרונות לא תמיד היו מתקפות. עדכון תוכנה פגום של חברת אבטחה גדולה השבית מיליוני מחשבים ברחבי העולם והשאיר נוסעים תקועים בשדות תעופה, בלי שאף תוקף היה מעורב. ככל שהעולם מרכז את התלות שלו במעט ספקים, הסיכון הופך להיות לא רק מי ירצה לפגוע בנו, אלא גם מי עלול לטעות.
