עסקה התפוצצה עקב רישיון שלא חודש: מי אשם?
שני מייסדים של חברת פינטק מכרו את המניות שלהם תמורת כמעט 2 מיליון שקל, אבל הרישיון שנדרש מרשות שוק ההון פקע - והשופטת קבעה ששני הצדדים תרמו ביחד לכישלון. בסוף חויבו מנהלי החברה לשלם 696,215 שקל, אבל לא מהסיבה שהתובעים ציפו לה
בית משפט השלום בתל אביב-יפו נדרש לשאלה שנשמעת פשוטה אבל התבררה כמורכבת מאוד: כשעסקה נופלת כי תנאי מתלה לא התקיים, מי אשם? השופטת הבכירה נאוה ברוורמן קבעה שבמקרה הזה, האשמה מתחלקת שווה בשווה - ובסוף החליטה לחייב את מנהלי החברה הנתבעת לא בגלל החוזה, אלא בגלל דיני הנזיקין.
הסיפור מתחיל ב-2017, כשיובל שליו וירון מור, בעלי מניות ומייסדים של אוור-לנד פי, חברו להסכם מייסדים עם פינטק החזקות, חברה שעוסקת בתיווך אשראי. כדי לפעול בתחום הזה, פינטק נדרשת ברישיון מרשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון. באוקטובר 2019 קיבלה החברה רישיון ראשוני, ואז, בפברואר 2021, חתמו הצדדים על הסכם נוסף - הפעם למכירת מניותיהם של שליו ומור בחברה, תמורת 1,911,918 שקל.
העסקה נחתמה בכפוף לשלושה תנאים מתלים. שניים מהם עברו בלי בעיה. הבעיה היתה בתנאי השלישי: חידוש הרישיון לתיווך באשראי חוץ בנקאי מרשות שוק ההון, שהיה אמור לקרות עד 30 ביוני 2021 ולהיות בתוקף לפחות עד סוף אותה השנה. בפועל, הרשות המשיכה להאריך את הרישיון הזמני עד 30 באוקטובר 2021 - ואז הוא פקע, ואתו קרסה כל העסקה. באותם ימים כבר חתמו אור בנון ואורן המבורגר, בעלי המניות העיקריים בפינטק, על הסכם חלופי עם חברה אחרת כדי שזו תרכוש את המניות במקום שליו ומור.
שליו ומור לא ויתרו. הם טענו שבנון והמבורגר הם אלה שסיכלו במכוון את חידוש הרישיון, כדי להתחמק מהעסקה בעקבות בעיית מימון, ותבעו את מלוא הסכום החוזי - 1,911,918 שקל. הנתבעים מצדם טענו שההסכם כלל לא נכנס לתוקף כי התנאי המתלה לא התקיים, ושהתובעים עצמם הם שהגישו בקשת חידוש רשלנית ולא שיתפו פעולה בהמשך.
"שני הצדדים ביחד גרמו לאי קיום התנאי"
אחרי ששמעה עדים ועברה על התכתובות, כתבה השופטת ברוורמן שהמצב מורכב יותר משתי הגרסאות. מצד אחד, בנון והמבורגר לא ביקשו ארכה נוספת מהרשות ולא מסרו מסמכים שנדרשו. בשנים שאחרי כן הוקלה הרגולציה על נותני אשראי חוץ בנקאי. מצד שני, גם שליו ומור לא סיפקו נתונים ומידע שהיו דרושים להשלמת הבקשה. בין הצדדים אף התגלעו חיכוכים אישיים - השופטת ציטטה הודעת וואטסאפ ששלח בנון למור, שבה הוא כתב לו כי, "בתפקידך כרגע אתה רק מאשר העברות אתה לא מנכ"ל ולא סמנכ"ל כספים ולא כלום". השופטת ראתה בכך עדות ל"דם רע" בין הצדדים, שפגע בשיתוף הפעולה הנדרש מכולם.
המסקנה של השופטת היתה חד-משמעית: "בהתנהלותם ובהתנהגותם של שני הצדדים, אלה יחד גרמו לאי קיום התנאי המתלה". כלומר אי אפשר לומר שצד אחד מנע את קיום התנאי כמשמעות סעיף 28 לחוק החוזים, משום ששני הצדדים תרמו את חלקם לכך.
כאן מגיע החלק המעניין באמת. שליו ומור רצו לחייב את בנון והמבורגר אישית, לא רק את החברה. אלא שהשופטת קבעה שמבחינה חוזית אי אפשר: השניים לא היו צד להסכם, לא חתמו על ערבות אישית, ופעלו רק בתפקידם כנושאי משרה. גם העובדה שהם הזרימו מכיסם האישי יותר מחצי מיליון שקל בניסיון להציל את הרישיון, כתבה השופטת, "אין בה כדי ללמד על נטילת התחייבות אישית".
אבל דיני הנזיקין הם עניין אחר. השופטת קבעה שדווקא ההוצאה הזו מהכיס הפרטי היא שיצרה מצג כלפי התובעים: "עצם כך שאור ואורן הוציאו כספים מכיסם האישי, פעולה זו גרמה לתובעים להבין, כי אלה לוקחים על עצמם אחריות אישית". על בסיס זה, ולאור החלוקה השווה של האשמה, חייבה השופטת את השניים במחצית מהנזק - 955,959 שקל - אך קיזזה מכך מחצית מהסכום שהם עצמם הוציאו מכיסם לטובת חידוש הרישיון, 259,744 שקל.
בנון והמבורגר חויבו לשלם לשליו ולמור, ביחד ולחוד, 696,215 שקל, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה. לצד זאת, נדחתה בקשתם החלופית של התובעים להעברת המניות ללא תמורה. מעבר לסכום העיקרי, נפסקו גם 30 אלף שקל הוצאות משפט ו-70 אלף שקל שכר טרחת עורך דין.
