43 שנה בשירות המדינה - וגילה במקרה שטעו בדרגה שלו
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים דחה את תביעתו של גמלאי של רשות החברות הממשלתיות לתשלום הפרשי שכר מלפני 2010, בטענת התיישנות - אבל פסק לו 25 אלף שקל על עוגמת נפש, אחרי שקבע שהמדינה לא דאגה לזכויותיו במשך יותר מעשור
חיים שלמה יהודה פישר עבד בשירות המדינה כמעט ארבעה עשורים. כלכלן בהשכלתו, הוא השתלב עוד ב-1976 ברשות החברות הממשלתיות, וטיפס במשך השנים עד לתפקיד מנהל חטיבה בכיר בתחומי חשבונאות, מיסוי והערכת חברות. הבעיה היתה שלאורך כל הדרך הזו, איש לא שם לב שהמדינה טעתה בדרגה שבה הוא הוצב - טעות שעלתה לו ביוקר, ושהתגלתה כמעט במקרה.
הכל התחיל ב-2017, כשפישר הגיש מועמדות למכרז לניהול רשות החברות הממשלתיות. מועמדותו נדחתה בטענה שחסר לו ניסיון ניהולי בכיר, ובעקבות הוא כך פנה לברר את המצב מול יו"ר ועד האקדמאים במשרד האוצר. ואז התברר שכבר ב-2004, כשהוא הגיע ל"שיא הוותק" (הרף המקסימלי של שנות ותק שנלקחות בחשבון לצורך קביעת הדרגה) שלו, הוא היה זכאי לדרגה אישית גבוהה יותר - דרגה 44, ומאוחר יותר גם לתוספת ותק שהעלתה אותו ל-44+. במקום זה, הוא נשאר תקוע בדרגה 43+ במשך יותר מעשור.
המדינה הודתה בטעות ותיקנה את הדרגה, אבל כשהגיע הזמן לשלם רטרואקטיבית, ועדה משרדית במשרד האוצר החליטה לשלם לו הפרשי שכר רק עבור שבע השנים האחרונות, מ-2010 ואילך, בהתאם להוראת תקציב שמגבילה תשלומים רטרואקטיביים שכאלה. פישר לא הסתפק בכך. הוא טען שמגיע לו הכסף מ-2004, ופנה לוועדה בין-משרדית שדחתה גם היא את הבקשה. אחרי שפרש מהעבודה ב-2019, החליט להגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים.
"גילוי מאוחר של הדין" הוא לא תירוץ
הטענה המרכזית של פישר היתה שהוא כלל לא ידע על קיומה של דרגת שיא ותק, ולכן לא היה עליו לדעת שמגיע לו יותר כסף. אבל השופטת רחל בר"ג-הירשברג לא קיבלה את זה. לדבריה, מדובר במקרה קלאסי של אי-ידיעת הדין, ולא של אי-ידיעת עובדות - אבחנה שיכולה להכריע תביעות שלמות. פישר ידע שיש לו תואר שני, ידע את הדרגה שבה הוא הוצב ואת שנות עבודתו, רק לא הבין את המשמעות המשפטית של הנתונים האלה. וזה, קבעה השופטת, לא מספיק כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
בפסק הדין היא הביאה גם ציטוט מפסיקה קודמת של בית הדין הארצי, שמציבה רף גבוה בפני עובדים: "על עובדים לבדוק ולוודא שזכויותיהם משולמות להם כדין, הן באופן פשוט, והן ביתר שאת בצמתים מיוחדים של חיי העבודה, כגון פרישה לגמלאות... אלא מתוך כך שזו אחריותם".
השופטת גם דחתה טענה נוספת של פישר, שלפיה המדינה "הודתה" בזכותו כשהחליטה לשלם לו הפרשי שכר, ולכן צריך להתחיל את מרוץ ההתיישנות מחדש. לדבריה, תשלום של סכום שלא היה שנוי במחלוקת אינו שקול להודאה בזכות המהותית שנטענת בתביעה.
"אין זה סביר" שהמדינה לא בדקה במשך עשור
אף שדחתה את התביעה הכספית העיקרית, השופטת לא הסתירה את חוסר הנוחות שלה מההתנהלות של המדינה. היא כתבה במפורש כי, "אין זה סביר כי במשך למעלה מעשור לא נעשתה כל בקרת שכר שהיה בה כדי לאתר את התקלה... ובפרט מקום בו המדינה החזיקה במלוא המידע הנדרש לגבי תוארו של התובע, דרגתו ושיא הוותק שלו".
חיזוק לכך הגיע מעדותו של עורך דין שסייע לפישר, שסיפר כי הציע למדינה עוד לפני פרישתו להטמיע מנגנון דיגיטלי פשוט - מעין תזכורת אוטומטית - שהיה מתריע כאשר עובד מגיע לשיא הוותק שלו. הצעה שכזו, ציינה השופטת, "יכולה היתה למנוע בקלות את הפגיעה הקשה בתובע". המדינה בחרה שלא ליישם אותה.
בית הדין דחה את הדרישה להפרשי הצמדה וריבית על הכספים ששולמו, ואת הדרישה לריבית פיגורים על הפקדות שהתעכבו לקופות הגמל. אבל בכל הנוגע לעוגמת הנפש, פישר יצא עם ניצחון חלקי: השופטת פסקה לו 25 אלף שקל, מתוך 50 אלף שקל שהוא דרש, בעיקר לנוכח הוותק הרב שלו בשירות המדינה וההזנחה המתמשכת של המעסיק.
