בשר החזיר כדוגמא דווקא לדרך למצוא חיים משותפים

"זכה" החזיר למה שלא זכו חיות נאות וחזקות ממנו: שמו הפך לתואר. אבל זוהי כמובן "זכייה" קטנה מאוד, בהתחשב במובנה של המילה "חזירות". זהו ביטוי קטן אך מוחשי ליחסה הסולד עד כדי בחילה של היהדות לבהמה זאת. גם מי שאוכלים ללא היסוס מגוון של מאכלי טריפה, ברובם אינם מוכנים לגעת בחזיר. הוא הפך לסמל של מה שאינו יהודי.

אך מה קורה כאשר אותו סמל יהודי עתיק יומין מתנגש עם דמוקרטיה צעירה? אם תרצו: כאשר החזיר מעמת בין היהודית לדמוקרטית? בתי המשפט נדרשו לסוגייה זו במשך עשרות שנים, החל מהעשור הראשון לקיומה של המדינה - תחילה בשל תושביה הלא-יהודים של ישראל, ובהמשך בעקבות העלייה מבריה"מ-לשעבר.

בשנת 1956 ביטל שופט בית המשפט העליון, צבי ברנזון, צווים שהוציא המפקח על המזונות ואשר התירו לאויגן לזרוביץ (יהודי) וסעדה ג'ורג' (נוצריה) לגדל חזירים רק באיזורי הגליל שרוב האוכלוסייה בהם אינה יהודית. ברנזון הגביל את הדיון למישור המינהלי: האם המפקח פעל במסגרת סמכותו? תשובתו הייתה שלילית: ההוראה לא ניתנה מטעמים של פיקוח על המזון, אלא "מטעמים שבמדיניות פוליטית-לאומית-דתית". אם המדינה רוצה להסדיר את גידול החזירים, פסק בג"ץ, עליה לעשות זאת בחקיקה ראשית.

שנתיים עוד קודם לכן נדרש בג"ץ לשאלה האם רשות מקומית יכולה לאסור למכור בשטחה בשר חזיר, תוך שימוש בחוק עזר עירוני הנשיא יצחק אולשן קיבל עתירה נגד עיריית נתניה, שסירבה להעניק רשיון עסק למסעדה שבעליה לא הסכים להתחייב שהנקניקיות יהיו כשרות. לדברי אולשן, מדובר ב"בעיה כללית וארצית, שאינה מיוחדת למקום מסוים, ופתרונה נתון לסמכותו הייחודית של המחוקק הארצי" - אלא אם הוא יסמיך, שוב בחקיקה, את הרשויות המקומיות לעסוק בכך.

בין המישור הארצי למקומי

השופט המחוזי צבי ויצמן ממשיך ומתאר את שאירע בעקבות פסקי דין אלה: הכנסת "חוקקה חוקים בתחום של הטלת הגבלות על גידול חזירים ומכירת בשרם, אם כי במתכונת שכללה חריגים. בעיקרו של דבר, החקיקה הבחינה בין סוגיית גידול החזיר, שלגביה נקבעה הסדרה ארצית כוללת, לסוגייה של מכירת בשר חזיר, שבעניינה הוסמכו הרשויות המקומיות לפעול כל אחת בתחומה שלה". היא אסרה לחלוטין לגדל חזיר, למעט בצפון הארץ, בגני חיות ולצורכי מדע; ואפשרה לרשויות להחליט במנעד שבין היתר מוחלט למכור חזיר לבין איסור מוחלט.

עד העלייה מבריה"מ-לשעבר בשנות ה-1990, נחשב פתרון זה למאוזן והסוגייה ירדה מעל הפרק. אבל כאשר הגיעו עולים שנהגו לאכול חזיר במולדתם והתיישבו ברחבי הארץ, נוצר ביקוש לבשר זה, וממילא התרבו החנויות שמכרו אותו - כולל בניגוד לחוקי עזר. יתרה מכך: היה זה לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחרותו (המקשה מאוד להתערב בצלחת הפרטית) וחוק יסוד חופש העיסוק (המקשה מאוד להתערב בניהול עסקים).

ח"כ מרינה סולודקין עתרה לבג"ץ נגד עיריית בית שמש ואחרות, שאסרו לחלוטין מכירת חזיר בתחומיהן, וטענה שהדבר פוגע בזכויות היסוד המוגנות בשני החוקים. שר הפנים בעת הגשת העתירה, אלי ישי (ש"ס), סבר שיש לאסור מכירת חזיר בכל רשות בה מתגוררים יהודים, כדי שלא לפגוע ברגשותיהם. שר הפנים בעת הדיון, אברהם פורז (שינוי), החזיק בעמדה הפוכה: אין לאפשר לשום רשות שום הגבלה.

להתחשב במאפיינים הנקודתיים

הנשיא אהרון ברק קבע שהעתירה תידון בפני תשעה שופטים וכתב בעצמו את חוות הדעת העיקרית, בפסק דין שניתן ב-2004. "בית המשפט היה מודע לחשיבות הרגע והשעה ולכך שפסיקתו תעצב בתחום זה את החיים המשותפים של ציבורים שונים בישראל. בהתאם לכך הוא חתר לגישה שקולה", כותב ויצמן.

ברק אמר, כי על הרשות המקומית להפעיל את שיקול דעתה באופן המאזן כראוי בין התכליות המתנגשות,  בהתאם לנתוני היישוב. האיזון חייב להיעשות על פי פסקת ההגבלה שבשני חוקי היסוד: הגבלה על הזכויות אפשרית אם היא הולמת את ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נועדה לתכלית ראויה ואינה פוגעת בזכויות יותר מן הנדרש.

• "ישתדל האדם לעשות תשובה ולנעור כפיו מחטאיו"
• המדינה שיקמה, החסידות תשלוט? מאבק על בית הכנסת תפארת ישראל

ברק נמנע מלפסול את חוקי העזר, אלא הורה לרשויות המקומיות לשוב ולבחון את כל השיקולים הרלוונטיים לכל אחת מהן: הרכב התושבים והאפשרות הסבירה להשיג בשר חזיר באותו איזור. אם רוב מוחלט של התושבים מתנגדים למכירת חזיר, האיסור יהיה חוקתי; אם רוב גדול רוצים לצרוך אותו - אין להגביל זאת. אם הכוחות שקולים, יש להתחשב ב"רמת הסיבולת" של כל קבוצה, ולוודא שהפגיעה בה לא תהיה בלתי מידתית; למשל: להתיר את המכירה בחלקים מסוימים של היישוב ולאסור אותה בחלקים אחרים.

זהו אמנם פתרון שאינו קל ליישום, אך דומה שבמבחן התוצאה היא עבד: סוגיית החזיר ירדה מעל סדר היום הציבורי (אולי גם משום שהוחלפה במחלוקות עמוקות בהרבה). המסקנה של ויצמן: "אכן, רק פתרון מאוזן ומתחשב שאינו תואם ל'עמדת המקסימום' של איזה מבין הציבורים, יכול לאפשר המשכם של חיים ציבוריים בשותפות זהוּת ולמנוע פירוד ושסע בין המחנות".

לעיון נוסף: צבי ויצמן, "שוסע שסע: החזיר במסדרונות בית המשפט", 75 שנות עצמאות במשפט (הרשות השופטת ונבו, עמ' 312-308).