יזם התמ"א השתמש באיש קש כדי ללחוץ על דיירים שסירבו לחתום

חברת רונן בר אחזקות (אין קשר לראש השב"כ לשעבר), שבבעלותה יחידה מסחרית ריקה בקומת הקרקע של בית משותף ברחוב עולי הגרדום בתל אביב, הגישה תביעה נגד כמה מבעלי הדירות בבניין. היא דרשה צווי הריסה בגין מה שכינתה "חריגות בנייה ופלישה לרכוש המשותף", ולחלופין תשלומי איזון וכן פיצוי כספי בסכום של 237,255 שקל. אלא שההליך, שנפתח ב-2022, הסתיים באופן שלא השאיר לתובעת הרבה ממה להתנחם בו: השופטת עדי ניר בנימיני דחתה את התביעה על כל חלקיה, וקבעה כי מדובר בשימוש לרעה בוטה בהליכי משפט.

התביעה הוגשה נגד משפחת בן ארוש, המחזיקה ביחידת מגורים בקומת המסד; נגד לאה כהן, בעלת דירה בקומה העליונה; ונגד רחל צברי, בעלת מחצית מהזכויות בדירה נוספת. כולם הואשמו בבנייה או שימוש ברכוש המשותף ללא היתר או בחריגה ממנו. אלא שכבר בשלב מוקדם התברר לבית המשפט כי לרוב הנתבעים יש היתרי בנייה כדין, חלקם עוד מתחילת שנות ה-2000, וכי הטענות שנותרו מצטמצמות בעיקר לחריגות קטנות בשטח, כמו גלריה פנימית או פתח באוויר במקום חלון.

מה שהפך את התיק לסיפור חריג היה החקירה הנגדית של מנכ"ל התובעת, רונן בר. בעדותו הוא הודה, בפשטות מדהימה, שאין לו שום עניין אמיתי בתביעה שהוא עצמו הגיש. בר סיפר כיצד בכלל נקלע להליך: "מה שקרה, שהיזם פנה אלי יחד עם העו"ד. נתנו לי לקרוא את הסעיפים של על מה אני הולך לחתום, קראתי את זה, קראתי את מה שכתב השמאי, שיש באמת חריגות בנייה שזה מה שמפריע. ובשביל זה חתמתי".

בר הודה כי לא רצה מלכתחילה להגיש את התביעה, וכי היזם "עודד" אותו לעשות זאת בעזרת הבטחה שהתביעה עצמה תגרום לדיירים הסרבנים לחתום על הסכם התמ"א, ושהוא, בר, כלל לא יידרש להגיע לבית המשפט. הוא גם אישר שאת שכר הטרחה של עורך דינו משלם למעשה יזם הפרויקט, ושהתצהיר שעליו חתם נכתב עבורו על ידי עורך הדין, מבלי שבדק בעצמו את הפרטים. השיא הגיע כשבר נשאל מה בעצם הוא רוצה מהנתבעים. תשובתו היתה חד-משמעית: שיחתמו על הסכם התמ"א. כשנשאל אם יסיר את התביעה נגד משפחת בן ארוש ברגע שיחתמו, הוא השיב: "כן. חד משמעי כן". ובנקודה נוספת בעדותו, כשנשאל על היחס האישי שלו לנתבעים, הוא אמר בצורה ברורה: "אני אין לי שום דבר נגד אף אחד מהדיירים פה".

כלי בידי היזם

השופטת ניר בנימיני היתה חדה במלותיה. לדבריה, עדותו של בר הוכיחה "כי התובענה לא נועדה לשרת את עילותיה המוצהרות, כי לנציג התובעת אין כל עניין בעילות התביעה, אין לו ידיעה אישית על עובדות התביעה ועובדות תצהירו", וכי תכליתה האמיתית של התביעה היתה "הפעלת לחץ על הנתבעים לחתום על הסכם התמ"א עם יזם ספציפי". השופטת הוסיפה וקבעה כי התובעת שימשה בפועל כלי בידי היזם להגשת הליך שנועד לקדם אינטרס שונה לגמרי מהעילות שנטענו בכתב התביעה.

בפסק הדין צוין גם כי הגשת התביעה נעשתה באופן סלקטיבי - רק נגד בעלי דירות שסירבו לחתום עם היזם הספציפי, בעוד שבעלי יחידות נוספות בבניין, שביצעו הרחבות דומות ואף חלקן ללא היתר כלל, לא נתבעו. עובדה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שהתביעה נגד נתבעת נוספת נמחקה בשלב מוקדם יותר בהליך, בסמוך להגעה להסכמות מולה בנוגע לתמ"א, ולאחר שהתביעה נגד נתבעת אחרת נדחתה בעקבות התחייבות שלה לחתום על הסכם עם היזם.

חיוב כבד בהוצאות משפט

בית המשפט קבע כי מדובר במקרה חריג שמצדיק סנקציה של ממש. התובעת חויבה לשלם לנתבעים השונים הוצאות משפט ריאליות מוגדלות, ובסך הכל 295 אלף שקל: 75 אלף שקל למשפחת בן ארוש, 75 אלף שקל ללאה כהן, 75 אלף שקל לרחל צברי, ו-70 אלף שקל נוספים לנתבעת שהתביעה נגדה נמחקה בשלב מאוחר של ההליך. השופטת הבהירה כי מדובר בסכומים שנועדו "לייצר תמריץ שלילי חזק, ולהרתיע את התובעת ואחרים מלפעול באופן דומה בעתיד".

עם זאת, בית המשפט הדגיש כי הפסיקה שלו לא נועדה כדי להכשיר בדיעבד בנייה שנעשתה ללא היתר, וכי ההכרעה נובעת מהנסיבות הספציפיות של המקרה, שבהן התברר שההליך המשפטי שימש בפועל כלי סחיטה במסגרת מאבק על פרויקט התחדשות עירונית, ולא כניסיון אמיתי להגן על זכות קניינית.