אויגן בהם-באוורק - הריבית כמחיר של זמן בייצור

אויגן בהם נולד ב-12 בפברואר 1851 בברנו שבמורביה, אז בירת מחוז באימפריה האוסטרית והיום ברנו בצ'כיה. האב שירת במנהל הקיסרי ומת כשהבן היה צעיר, והמשפחה נעה בין הפרובינציה לווינה. הבן למד משפטים באוניברסיטת וינה, מסלול שפתח דלת לשירות המדינה, ובמקביל נמשך לסמינר של קרל מנגר, מייסד האסכולה האוסטרית. שם שמע לראשונה שערך נולד מהתועלת של הקונה, לא מכמות העבודה שהושקעה בחפץ. ב-1880 נישא לאחותו של פרידריך פון ויזר, כלכלן קרוב לאותה אסכולה, והשם בהם-באוורק נעשה השם שבו נכנס לספרי הלימוד.

אחרי שירות במשרד האוצר עבר ב-1880 לאוניברסיטת אינסברוק, וב-1884 הפך לפרופסור. בשנות אינסברוק כתב את שני הכרכים שעיצבו את שמו: ב-1884 יצא "הון וריבית", סקירה ביקורתית של כל תיאוריות הריבית מאז העת העתיקה, וב-1889 "התיאוריה החיובית של ההון", הכרך שבו הציג הסבר משלו. ב-1889 שב למשרד האוצר, עסק ברפורמת מס הכנסה, וישב בוועדה שהובילה ב-1892 לאימוץ תקן הזהב באוסטרו-הונגריה. שלוש פעמים כיהן כשר אוצר: ב-1895, ב-1897, ושוב ברציפות מ-1900 עד 1904. במשרד דחף לתקציב מאוזן ולשמירה על המטבע. ב-1904 חזר להוראה באוניברסיטת וינה, ולימד שם עד מותו ב-27 באוגוסט 1914 בקראמזאך, ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בשפה של כיס, בהם-באוורק שאל למה בכלל משלמים ריבית. התשובה שלו היתה זמן. בני אדם מעדיפים טוב עכשיו על טוב מחר, ולכן מי שמוותר על צריכה היום דורש פיצוי. במקביל, ייצור "עקיף" - קודם בונים כלי, מכונה, מסילה, ורק אחר כך מוצר מוגמר - נותן תפוקה גבוהה יותר מאשר עבודה בידיים חשופות. ההון הוא הזמן הכלוא בתהליך הזה. הריבית היא המחיר שמשלמים על ההמתנה, והיא מאזנת בין מי שרוצה לצרוך מיד לבין מי שמוכן לדחות צריכה כדי לממן תהליך ארוך. בשוק האשראי זה נראה כמו ריבית על משכנתה, על הלוואת השקעה, על איגרת חוב. במפעל זה נראה כמו החלטה אם לקנות מכונה שעולה הון היום ותחסוך עבודה שנים קדימה.

הון כתהליך ארוך, ריבית כמחיר ההמתנה

התיאוריה נוגעת ישירות למחירים, למשרות ולסחר. אם הריבית יורדת, משתלם יותר לבנות תהליכים ארוכים: מפעלים, תשתיות, מלאי גדול. הביקוש לעובדים בבנייה ובתעשיית הציוד עולה, ואחר כך גם התפוקה של מוצרים סופיים. אם הריבית עולה, הפרויקטים הארוכים נחתכים, וההון חוזר לתהליכים קצרים. בסחר בין מדינות, מדינה עשירה בהון מייצאת סחורות שדורשות מכונות רבות וזמן רב, ומדינה דלה בהון מייצאת סחורות שדורשות בעיקר עבודה קרובה. הקשר להבנק המרכזי והריבית ברור גם לקורא של היום: ריבית רשמית מזיזה את מחיר הזמן לכל המשק, ולכן מזיזה השקעה, דיור ותעסוקה יחד.

הייחוד היה כפול. ראשית, הריבית יצאה מקטגוריה מוסרית - "רבית אסורה" או "ניצול" - ונכנסה לקטגוריה של מחיר, כמו שכר או דמי שכירות. שנית, ההון חדל להיות ערמה של מכונות סתם והפך למבנה של שלבים בזמן. כלכלנים קודמים דיברו על קרקע, עבודה והון כשלושה גורמים שטוחים. בהם-באוורק שם את הזמן במרכז: כמה שלבים יש בין תשומה למוצר, וכמה החברה מוכנה לחכות. ב-1896 פרסם גם את "קרל מרקס וסיום שיטתו", ביקורת חריפה על כרך שלישי של "הקפיטל". לטענתו, תורת הערך-עבודה קורסת כשמחיר השוק נפרד מזמן העבודה, והריבית אינה גזל אלא תוצאה של העדפת זמן ושל פריון של תהליך ממושך.

שני הכרכים של "הון וריבית" מ-1884 ו-1889 נתנו לאסכולה האוסטרית תיאוריית הון שלמה, לא רק תורת ערך סובייקטיבית. אירווינג פישר בארצות הברית, קנוט ויקסל בשוודיה, ואחר כך לודוויג פון מיזס ופרידריך האייק, בנו על הרעיון שהריבית מתאמת חיסכון והשקעה לאורך זמן. גם מי שחלק עליו - מיוזף שומפטר ועד מבקרי תורת ההון בקיימברידג' במאה ה-20 - נדרש להשיב לו. בשיעורי איך הכלכלה התפתחה הסיפור הזה הוא פרק מעבר: מערך-עבודה אל מחיר של זמן.

כשר אוצר הוא תרגם תיאוריה למדיניות מטבע: תקן זהב, משמעת תקציבית, מס הכנסה מודרני. כמורה בווינה העביר את השיטה לתלמידים שהפכו לדור הבא של האסכולה. הוא מת בקיץ 1914, ערב קריסת העולם שהכיר, אבל מחיר הזמן נשאר בכלי העבודה של בנקים מרכזיים, של מנהלי השקעות ושל כל מי שמשווה תשואה על פרויקט ארוך לתשואה על צריכה מיידית.