אוליבר הארט - מי מחזיק בזכות ההחלטה כשהחוזה שותק

אוליבר סיימון ד'ארסי הארט נולד ב-9 באוקטובר 1948 בלונדון, למשפחה יהודית עם שורשים במדע וברפואה. הוא למד בקולג' קינגס בקיימברידג', המשיך לתואר שני בוורוויק, והשלים דוקטורט בפרינסטון ב-1974. אחר כך לימד בבריטניה ובארצות הברית, והשתקע בהרווארד. השאלה שהלכה איתו לאורך המסלול הייתה פשוטה למראה: חוזה אמיתי תמיד קצר מהחיים. אי אפשר לכתוב כל תקלה, כל טכנולוגיה חדשה וכל סכסוך עתידי. אם כך, מי מחליט כשהנייר שותק.

בשנות השמונים פיתח עם סנפורד גרוסמן את מודל הזכויות השיוריות. ב-1986 פרסם איתם מאמר יסוד על בעלות בפירמה, וב-1990 הרחיב עם ג'ון מור. הרעיון: בעלות אינה רשימת משימות. בעלות היא הזכות להחליט בכל מה שהחוזה השאיר פתוח. מי שמחזיק בנכס יכול להגיד כן או לא להשקעה, לגיוס, לפירוק, לשימוש במכונה. לכן מבנה הבעלות עצמו הוא כלי כלכלי, לא רק מסמך משפטי. ב-1995 כינס את העבודה בספר "Firms, Contracts, and Financial Structure", שעדיין נלמד בקורסי מימון וארגון תעשייתי.

התיאוריה במפורש אומרת כך: שני צדדים יכולים להשקיע היום במערכת יחסים - ספק שבונה קו ייצור ליד מפעל, עובד שלומד מכונה ייחודית, משקיע שמזרים הון. מחר אחד מהם עלול לסחוט את השני, כי ההשקעה כבר נעשתה וקשה לקחת אותה החוצה. חוזה מלא היה חוסם את הסחיטה. חוזה חסר משאיר פרצה. לכן נותנים את השליטה לצד שההשקעה שלו קריטית יותר, או שבונים מבנה הון שמשאיר למלווים זכות התערבות כשהמצב מתדרדר. בכיס זה נראה כמו שותפות בעסק קטן, כמו סעיף בהסכם מייסדים, כמו החלטה אם לקנות ספק או להישאר עם הזמנות חוץ. יצרן רכב שתלוי בספק חלקים ייחודי עלול למצוא עצמו מחר מול מחיר חדש, אחרי שהשקיע בקו ייצור שמתאים רק לאותו חלק. קנייה של הספק פנימה יקרה היום, וחוסכת סחיטה מחר. השארתו בחוץ זולה היום, ומעבירה את הכוח לידיים הלא נכונות ברגע האמת.

זכות השיור כשהנייר נגמר

הייחוד של הארט הוא ההפרדה בין מה שאפשר לכתוב לבין מה שחייבים להחזיק. תורת התמריצים של בנגט הולמסטרום מניחה שאפשר למדוד תוצאה ולשלם לפיה. הארט מוסיף את המצב שבו גם המדידה וגם התיאור חסרים. אז השאלה עוברת מ"כמה בונוס" אל "מי הבעלים". מכאן נגזרות תשובות מעשיות: מתי כדאי למזג שתי חברות, מתי להשאיר ספק עצמאי, מתי לממן בחוב ומתי במניות. חוב נותן למלווים זכות לקחת שליטה במצב רע, ומניות משאירות ליזם גמישות במצב טוב. זה אינו סיסמה חשבונאית. זה הקצאה של זכות ההחלטה. הסכם מייסדים עם זכות וטו על גיוס הון, או סעיף בהסכם שכירות שמעביר לשוכר שיפוץ חריג, הם אותה לוגיקה בקנה מידה קטן: מי מחליט כשצצה שורה שהדף דילג עליה.

ב-2016 קיבל פרס נובל לכלכלה יחד עם הולמסטרום. הוועדה ציינה במפורש שאלות של מיזוג, תמהיל חוב-הון, והפרטה של שירותים כמו בתי ספר ובתי כלא. הארט כתב עם אנדריי שלייפר ורוברט וישני על הפרטה: בעלים פרטיים יודעים לחסוך בעלות, וחסכון כזה מועיל כשהאיכות גלויה בחוזה. כשהאיכות קשה לכתיבה - יחס לאסיר, יחס לתלמיד - החסכון עלול לבוא על חשבון מה שהציבור רוצה. לכן יש שירותים שנשארים בידיים ציבוריות גם כשהמגזר הפרטי זול יותר על הנייר. אותו היגיון חל על בתי חולים, על כבישי אגרה ועל תחנות כוח: חוסכים בעלות גלויה, ומשלמים באיכות שקשה לתבוע בבית משפט.

ההשפעה מגיעה להסכמי מייסדים בהייטק, לחוזי זכיינות, לגירעונות עירוניים שמכרו תשתיות, ולשאלה מי מחזיק את המפתח כשסטארט-אפ נתקע. בישראל זה נשמע בחדר דירקטוריון: האם למכור חברה-בת, האם להוציא פעילות לקבלן, האם לתת למשקיע זכות וטו. מי שקורא על מיקרו כלכלה רואה פירמה כיחידת ייצור. הארט רואה אותה כצרור זכויות החלטה. גם משק בית פוגש גרסה מרוככת: חוזה שכירות שותק על רטיבות חריגה, חוזה שיפוץ שותק על התייקרות חומרים, והצד שמחזיק בנכס או בכסף מחליט בפועל.

הארט המשיך לכתוב על חדלות פירעון, על הצבעה של בעלי מניות ועל גבולות הפירמה בעידן של קבלני משנה גלובליים. השיעור הקבוע נשאר בכיס: לפני שחותמים, שואלים מה יישאר מחוץ לדף. מי שמקבל את הזכות להחליט שם, מקבל את הכוח הכלכלי האמיתי, גם אם הכותרת במסמך נשמעת שוויונית. החוזה מדבר כשהוא מדבר. השליטה מדברת כשהוא שותק.