רוברט לוקאס - מדיניות שתלויה בהפתעה מאבדת כוח

רוברט אמרסון לוקאס ג'וניור נולד ב-15 בספטמבר 1937 ביקימה, וושינגטון, הבכור לרוברט וג'יין. ההורים פתחו מחלבת גלידה שנפגעה במיתון 1937-38, ובמלחמה עברו לסיאטל: האב לריתוך במספנות, האם לאיור אופנה. אחרי המלחמה האב התקדם בחברת קירור עד לנשיא, בלי תואר. לוקאס למד בתיכון רוזוולט, היה חזק במתמטיקה, ותכנן הנדסה באוניברסיטת וושינגטון. מלגה לשיקגו ב-1955 משכה אותו ברכבת של 44 שעות, ושיקגו הייתה בלי בית ספר להנדסה. הוא פנה להיסטוריה, התאהב בליבה ההומניסטית של הקולג', וסיים ב-1959.

שנת דוקטורט בהיסטוריה בברקלי שכנעה אותו שהוא צריך כלכלה של ממש, לא מן הצד. חזר לשיקגו, בילה קיץ על Foundations של סמואלסון, ואחר כך נכנס לקורס תורת המחירים של מילטון פרידמן. הדוקטורט בכלכלה הושלם ב-1964, על גמישויות תחלופה בין הון לעבודה בתעשייה האמריקאית, בהנחיית ארנולד הרברגר. ב-1963 הצטרף לסגל מכון קרנגי בפיטסבורג, ליד ג'ון מות', אדוארד פרסקוט ותומס סרג'נט. עם לאונרד ראפינג כתב על שכר ותעסוקה 1929 עד 1958. עם פרסקוט ניסח מחדש ציפיות רציונליות בהשקעה תחת אי-ודאות. ב-1972 פרסם ב-Journal of Economic Theory את Expectations and the Neutrality of Money.

כשהציפיות בולעות את התרגיל של קובעי המדיניות

הרעיון בכיס: אנשים משתמשים במידע שיש להם, כולל בכלל של המדיניות עצמה. אם הבנק מדפיס באופן קבוע כדי להוריד אבטלה, השכר והמחירים מתייקרים מראש, והתמורה בתעסוקה נעלמת. הפתעה חד-פעמית יכולה להזיז תפוקה. כלל קבוע נבלע בציפיות. ב-1976 הגיע המאמר Econometric Policy Evaluation: A Critique, ביקורת לוקאס. משוואות שנאמדו על העבר מגלמות את כללי המשחק של אז. ברגע שהממשלה משנה כלל, ההתנהגות משתנה, והעקומה הישנה מתפרקת. בכיס זה אומר שעקומת פיליפס שנמדדה בשנות ה-60 אינה כפתור שאפשר ללחוץ עליו בשנות ה-70. הקשר הזה יושב בלב מאקרו כלכלה, וגם בלב הבנק המרכזי והריבית: אמינות הכלל חשובה יותר מתמרון חד-פעמי.

הייחוד היה בדרישה לעקביות. המודל שמתאר את המשק חייב לתת לאנשים שבתוכו את אותן ציפיות שיש לחוקר. בלי זה, הסימולציה של מדיניות חדשה היא תרגיל על נתונים מתים. ב-1974 חזר לשיקגו, וב-1988 פרסם ב-Journal of Monetary Economics את On the Mechanics of Economic Development, מאמר שפתח מחדש את שאלת הצמיחה: למה פערים בין מדינות נשארים גדולים, ומה תפקיד ההון האנושי. ב-1989 יצא עם ננסי סטוקי הספר Recursive Methods in Economic Dynamics, ספר כלים לדור של מאקרו דינמי.

בכיס זה נראה כך. ממשלה רואה שעקומת פיליפס של שנות ה-60 קשרה אינפלציה גבוהה לאבטלה נמוכה, ומחליטה להדפיס. העובדים והפירמות, אחרי כמה סבבים, מכניסים את ההדפסה לחוזה השכר ולמחירון. האבטלה חוזרת, והאינפלציה נשארת. זה סיפור שנות ה-70 בארצות הברית ובבריטניה, והמודל של 1972 הסביר אותו מראש: רק הפתעה עובדת, וכלל קבוע נבלע. ביקורת לוקאס מוסיפה שורה לחוקר: אסור לקחת משוואה שנאמדה על כלל ישן ולשחק בה כלל חדש. מי שמריץ סימולציה של קיצוץ מס או של יעד אינפלציה בלי לשנות את הציפיות במודל, מקבל תוצאה של העבר, לא של המדיניות החדשה. לכן בנקים מרכזיים עברו לכללים, ליעדים ולתקשורת, במקום לתמרון חודשי על עקומה מתה.

ב-1995 קיבל את פרס נובל לכלכלה, על פיתוח ויישום של השערת הציפיות הרציונליות. הוא היה חתן יחיד באותה שנה. בשיקגו לימד דורות של מאקרו כלכלנים, וכתב גם על צמיחה: למה פער בין מדינות עשירות לעניות נשאר גדול, ומה תפקיד ההון האנושי לעומת הון פיזי. מאמר 1988 הפך לקריאת חובה בקורסי פיתוח. לוקאס מת ב-15 במאי 2023 בשיקגו, בגיל 85.

השפעה חיה: כל מודל מדיניות בבנק מרכזי נדרש היום לשאול מה קורה לציפיות כשהכלל משתנה. כלל אינפלציה, יעד ריבית, ותקציב רב-שנתי נמדדים לפי האמינות שלהם, לא לפי המקדם שנאמד על העשור הקודם. לוקאס נתן למאקרו משמעת של מיקרו: אנשים מגיבים לכלל, ולכן הכלל עצמו הוא חלק מהמודל, לא יד חיצונית שמזיזה את המשק כמו מכונה. גם מי שחולק על הציפיות הרציונליות עובד בצל שלו: חייבים להגיד איך האנשים במודל לומדים, אחרת הסימולציה ריקה. יעד אינפלציה של 2% שווה רק ככל שהציבור מאמין שהבנק יישאר אצלו גם כשהאבטלה עולה.