פיליפ אגיון - חדשנות כמנוע וגם כשבירה של הישן

פיליפ מריו אגיון נולד ב-17 באוגוסט 1956 בפריז. הוא גדל בצרפת של אחרי המלחמה, משק שבו המדינה, התעשייה והאוניברסיטה היו קרובות זו לזו, ועבר למסלול של כלכלה מתמטית. את הדוקטורט סיים בהרווארד ב-1987, ואחר כך לימד באירופה ובארצות הברית, כולל שנים בהרווארד עצמה. כיום הוא פרופסור בקולז' דה פראנס ובאינסיאד, ומשמש גם בבית הספר לכלכלה של לונדון. השאלה שהלכה איתו היא שאלת שומפטר במספרים: אם חדשנות הורסת מוצרים ישנים, איך בכל זאת נמשכת צמיחה, ומי משלם את מחיר ההרס.

ב-1992 פרסם עם פיטר הוויט בכתב העת Econometrica את המאמר "A Model of Growth through Creative Destruction". זה היה מודל שיווי משקל כללי שבו פירמות משקיעות במחקר כדי לגנוב את הבכורה הטכנולוגית. מי שמגיע ראשון נהנה מרווח זמני. מי שהחזיק במוצר הקודם מאבד שוק, רווח ומשרות. הצמיחה נולדת בדיוק מהתנועה הזו, לא למרות שלה. עד אז מודלים של צמיחה אנדוגנית, כמו זה של פול רומר, הדגישו ריבוי מוצרים. אגיון והוויט שמו במרכז את ההחלפה: איכות חדשה במקום איכות ישנה.

התיאוריה במפורש אומרת כך: חברה משקיעה במעבדה כי היא מצפה לבלעדיות זמנית. הבלעדיות מממנת את ההשקעה, והאיום של המתחרה הבא מונע ממנה להירדם. אם ההגנה על הישן חזקה מדי, המחקר נחלש. אם התחרות דורסת כל רווח מיד, גם אז המחקר נחלש. יש מידה של תחרות שממקסמת חדשנות, מעין קשת הפוכה: מעט מדי כוח שוק מייאש, הרבה מדי כוח שוק מרדים. בכיס זה נראה כמו טלפון שהחליף מכשיר בן שלוש שנים, כמו בית מרקחת שעבר מתרופה מקורית לגנריקה, כמו מפעל טקסטיל שנסגר מול מפעל שבבים שנפתח. המחיר לצרכן יורד או שהאיכות עולה, והעובד בענף הישן משלם במשרה. בחשבון משפחתי זה נשמע כמו ירידת מחיר של מכשיר מול פיטורי משמרת באותו מפעל. המדיניות נמדדת לפי היכולת שלה לקצר את המעבר: הכשרה, דמי אבטלה, ושוק הון שמממן את החברה החדשה בזמן שהישנה נסגרת.

הרס יוצר במספרים

הייחוד של אגיון הוא תרגום ההרס היוצר למכונה שאפשר לכייל מול נתוני פירמות. הוא הראה אמפירית שענפים קרובים לחזית הטכנולוגיה מגיבים לתחרות אחרת מענפים שרחוקים ממנה, ושסבסוד מחקר, הגנת פטנטים ומדיניות הכשרה חייבים ללכת יחד. אחרת המדינה מממנת המצאה שהשוק הישן חוסם, או פותחת שוק בלי ידיים שיודעות לעבוד בו. ב-2021 יצא הספר "The Power of Creative Destruction", שנכתב עם סלין אנטנין וסימון בונל, ופרש את המודל לקהל רחב: חדשנות, אי-שוויון, איכות סביבה ומדיניות תעשייתית באותו סיפור. הוא הראה גם שתחרות במידה הנכונה דוחפת פירמות קרובות לחזית להשקיע יותר במחקר, בעוד שפירמות רחוקות מהחזית נשברות ממנה. לכן סבסוד אחיד לכל הענפים מחטיא: חלקם צריכים דחיפה אל החזית, וחלקם צריכים גשר לעובדים החוצה.

באוקטובר 2025 קיבל פרס נובל לכלכלה יחד עם ג'ואל מוקיר ופיטר הוויט, על הסבר הצמיחה שמונעת מחדשנות. מוקיר קיבל מחצית על התנאים ההיסטוריים והתרבותיים שמאפשרים התקדמות מתמשכת. אגיון והוויט חלקו את המחצית השנייה על התיאוריה של צמיחה מתמשכת דרך הרס יוצר. הוועדה ציינה את מאמר 1992 כמודל המאקרו הראשון שהלביש את שומפטר בשיווי משקל כללי. מאז המאמר הזה, בנקים מרכזיים, משרדי אוצר ורשויות תחרות משתמשים בשפה של "מדרגות איכות" ושל תחלופת פירמות, לא רק בשפה של תוספת הון. גם דיון על בינה מלאכותית נכנס לאותה מסגרת: מודל חדש דוחק מודל ישן, הרווח זמני, והשאלה היא מי נשאר עם המשרה ומי עם המוצר הזול.

ההשפעה על הכיס כפולה. מצד הצרכן, טלפון, תרופה ונסיעה זולים או טובים יותר כי מישהו שבר את המוצר הקודם. מצד העובד והמשקיע, אותו שבר מזיז משרות ומניות. מדיניות שמקפיאה ענף ישן מגינה על שכר היום וגוזרת שכר נמוך מחר. מדיניות שמאיצה תחרות בלי רשת הכשרה משאירה את החשבון על משק הבית שפוטר. מי שקורא על מאקרו כלכלה רואה צמיחה כמספר שנתי. אגיון מפרק את המספר לתחלופה: פירמות נכנסות, פירמות יוצאות, והתוצר עולה אם הכניסה חזקה דיה.

בישראל השיעור מוכר מענף ההייטק מול תעשיות מסורתיות, ומרשות התחרות מול מונופולים מקומיים. השאלה אינה אם יש הרס. השאלה היא אם יש די מחקר, די תחרות ודי כלים לעובד לעבור. אגיון נתן את המפה: חדשנות מזינה צמיחה בדיוק כי היא שוברת את הישן, והמדיניות נמדדת לפי היכולת שלה לחיות עם השבירה הזו במקום להסתיר אותה.