תומא פיקהטי - כשהתשואה על הון עוקפת את הצמיחה

תומא פיקהטי נולד ב-7 במאי 1971 בקלישי, ליד פריז. הוא גדל בצרפת של אחרי שלושים השנים המהוללות, כשכבר היה ברור שהפערים חוזרים. למד בבית הספר הנורמלי העליון, סיים דוקטורט ב-EHESS ובלונדון בגיל 22, לימד תקופה קצרה ב-MIT, וחזר לפריז. היום הוא מחקר בבית הספר לכלכלה של פריז וב-EHESS, ומנהל עם שותפים את מעבדת אי-השוויון העולמית, שמפעילה את מאגר WID.world. במקום לנחש על עשירים, הוא חפר בתיקי מס, בעיזבונות ובדוחות לאומיים לאורך מאות שנים.

השאלה שהניעה אותו הייתה פשוטה: למי שייך העושר, ואיך החלק הזה זז ביחס לשכר. כלכלנים דיברו שנים על הכנסה. פיקהטי החזיר את ההון למרכז: דירות, מניות, אג"ח, קרקע ועסקים. עם עמנואל סאז, גבריאל זוקמן וחוקרים נוספים בנה סדרות ארוכות לצרפת, לארצות הברית ובהמשך לעשרות מדינות. התמונה שחזרה הייתה דמוית U: פערים גבוהים במאה התשע-עשרה, ירידה חדה אחרי מלחמות ומסים במאה העשרים, ואז עלייה מחדש מאז שנות השמונים. המלחמות והאינפלציה מחקו הון ישן. השקט שאחריהן, יחד עם מסים נמוכים יותר על עושר, בנה אותו מחדש.

הנוסחה שדבקה בו היא r גדול מ-g. r הוא שיעור התשואה על הון. g הוא קצב הצמיחה של המשק ושל ההכנסה מעבודה. כשהדירה, תיק המניות והעסק מניבים בממוצע יותר ממה שהמשק גדל, מי שכבר מחזיק נכסים מתרחק ממי שחי מתלוש. בכיס זה נשמע כך: משפחה עם דירה בתל אביב ועם תיק השקעות צוברת בלי לעבוד שעה נוספת, בעוד שכיר מאותה שכבת גיל חוסך מהנטו אחרי שכר דירה. אם r סביב 5% ו-g סביב 1% עד 2%, הפער נפתח לאט ואז נהיה גלוי בירושה.

כשהון רץ מהר מהמשכורת

הספר "ההון במאה ה-21" יצא בצרפתית ב-2013 ובתרגום אנגלי ב-2014, והפך לרב מכר נדיר לכלכלן אקדמי. הקוראים מצאו שם גרפים של החלק של המאיון העליון, סיפור של נחלות אצולה ושל מס ירושה, והצעה למס עושר פרוגרסיבי ברמה עולמית. הביקורת הגיעה מהר: מדידת הון קשה, תשואה אינה אחידה לכל אחד, וצמיחה טכנולוגית יכולה להרים שכר. פיקהטי עצמו עדכן נתונים והרחיב את הסיפור ב-2019 בספר Capital and Ideology, ששם דגש על סיפורים פוליטיים שמכשירים פער: עבדות, קולוניאליזם, משטר רכוש, ומשטר היפר-קפיטליסטי של ימינו. ב-2021 יצא A Brief History of Equality, קצר וחד יותר.

הייחוד הוא החזרת הארכיון לתוך מאקרו כלכלה. במקום מודל נקי של סוכן מייצג, יש בעלי דירות ובעלי שכר, יש ירושה ויש מס. מי שקורא על מניות רואה אצלו למה תיק שצומח לאורך דור משנה מעמד יותר מהעלאה שנתית בשכר. גם קרן פנסיה היא הון, ולכן הפער עובר דרך שוק ההון אל משק הבית. פיקהטי לא קיבל פרס נובל לכלכלה, אבל הפך את אי-השוויון לנושא של משרדי אוצר, של בחירות ושל כותרות. סאז וזוקמן המשיכו למדוד את החלק של העשירים מאוד בארצות הברית, והמאגר העולמי משווה בין מדינות.

פיקהטי חזר שוב ושוב אל ירושה. במאה התשע-עשרה בצרפת חלק גדול מהעושר הגיע ממתנה של מתים, לא ממשכורת של חיים. במאה העשרים המלחמות והמס צמצמו את המשקל הזה, ומאז שנות השמונים הוא שב ועולה. בכיס זה אומר שזוג צעיר מתחרה לא רק בעמיתים, אלא גם בהורים שרכשו דירה בדור זול יותר. קרן פנסיה, דירה ותיק מניות הופכים את הפער לשקט: הוא גדל בלי שער חדשות יומי. לכן הוא מציע מס רכוש שנתי מדורג, לצד מס עזבון, כדי להאט את המירוץ בלי לסגור שוק. גם מי שדוחה את הכלי נשאר עם המדידה. ההון הלאומי ביחס לתוצר חזר לרמות של לפני מאה שנה בכמה מדינות עשירות, וזה משנה כוח פוליטי לא פחות משזה משנה תלוש. בישראל הדיון הזה חי במחירי דיור, בהון של משפחות ותיקות, ובפער בין הייטק לבין שירותים. דירה במרכז הארץ היא r על רגל אחת: מי שנכנס לשוק מוקדם גובה שכר דירה או עליית ערך, ומי שמאחר משלם את שניהם מהמשכורת. ירושה של דירה אחת מזיזה משפחה שלמה על פני סולם המעמדות. פיקהטי ממשיך להציע מס רכוש, שקיפות פיננסית ותיאום בין מדינות נגד מחבואי הון. גם מי שדוחה את המס שלו נשאר עם השאלה שהוא פתח. אם התשואה על נכסים רצה מהר מהצמיחה, הפער גדל בלי דרמה יומית, רק בריבית דריבית של בעלות.