פיטר דיימונד - אבטלה כשיש משרות כי החיפוש עולה כסף

פיטר ארתור דיימונד נולד ב-29 באפריל 1940 בניו יורק. הוא סיים תואר בייל, דוקטורט ב-MIT ב-1963, לימד בברקלי וחזר ל-MIT, שם הפך לפרופסור מן המניין צעיר ולהיכל של המכון. ב-2010 קיבל את פרס נובל לכלכלה עם דייל מורטנסן ועם כריסטופר פיסרידס. באותה שנה מונה בידי ברק אובמה למועצת הפדרל ריזרב, והמינוי נתקע בסנאט. דיימונד נשאר מורה ומודל: שקט, מתמטי, ועסוק בשאלות שנשמעות יומיומיות אחרי שמתרגמים אותן לתלוש.

כבר ב-1965 פרסם מודל של דורות חופפים: צעירים חוסכים, זקנים מוציאים, והחוב הציבורי מקשר ביניהם. זה כלי בסיסי להבין פנסיה, גרעון וריבית. ב-1971 כתב עם ג'יימס מירליס על מיסוי אופטימלי בייצור, ובאותה שנה פרסם מאמר על חיפוש מחיר: קונים רצים בין חנויות, מוכרים יודעים את זה, והמחיר יכול להישאר גבוה גם כשיש תחרות על הנייר. החיכוך עצמו הוא כוח שוק. אחר כך לקח את החיכוך אל שוק העבודה. ב-1982 יצא Aggregate Demand Management in Search Equilibrium. משרה פנויה ומועמד מחפשים זה את זה. החיפוש עולה זמן וכסף. לכן יש אבטלה גם כשיש משרות, ויש משרות פנויות גם כשיש מובטלים.

בכיס זה נשמע מוכר לכל מי ששלח קורות חיים. שבוע חיפוש הוא שכר שהלך. ראיון שנכשל הוא נסיעות ודחייה. מעסיק שמפרסם משרה משלם למגייסת ומחכה. כשהמשק קר, שני הצדדים מחפשים לאט יותר: המובטל מתייאש, והחברה מפסיקה לפרסם. כשהמשק חם, החיפוש מתקצר והשכר עולה. מודל דיימונד-מורטנסן-פיסרידס, בראשי התיבות DMP, הפך לכלי הסטנדרטי לנתח אבטלה, משרות פנויות ושכר. הבנקים המרכזיים משתמשים בו כשהם שואלים כמה ריבית תצנן העסקה בלי לשבור את שוק העבודה.

חיפוש שעולה כסף גם כשיש משרה

דיימונד תרגם את אותו היגיון לביטוח לאומי אמריקאי. עם פיטר אורסג כתב תוכניות לאיזון ארוך טווח: גיל פרישה, תקרה לחיוב, ומס על הכנסה גבוהה מול קיצוץ קצבה. השאלה בכיס היא כמה לחסוך היום כדי למשוך בגיל 70, ומה קורה אם כולם מאריכים חיים יחד. מודל הדורות החופפים אומר שהדור הצעיר מממן את המבוגר, ולכן יחס התלות קובע את נטל המס. מי שמבין איך עובד הבנק המרכזי והריבית רואה את החיבור: ריבית גבוהה מייקרת השקעה, מעסיקים מפרסמים פחות משרות, והחיפוש מתארך. האבטלה עולה בלי שמפעל אחד "נסגר בגלל נוסחה".

הייחוד של דיימונד הוא לקחת שוק שנראה חלק בספר לימוד ולהכניס בו זמן. בלי זמן, מחיר אחד מנקה הכול. עם זמן, יש תורים, יש התאמות גרועות, ויש מקום למדיניות. דמי אבטלה ארוכים מדי מאטים חיפוש. דמי אבטלה קצרים מדי דוחפים אדם למשרה גרועה. המס על שכר משנה כמה כדאי לחפש. זו מיקרו כלכלה של התאמה, עם תוצאה מאקרו ברורה בשיעור האבטלה. הוא כתב גם על קרנות פנסיה, על סיכון ביטוחי ועל איך שוק עם חיפוש מגיב לביקוש חלש: לפעמים דחיפה לביקוש מקצרת חיפוש ומורידה אבטלה בלי אינפלציה מיידית.

דיימונד הדגיש ששוק עם חיפוש מגיב אחרת להלם ביקוש מאשר שוק חלק. כשיש פחות קונים, החנויות לא רק מורידות מחיר. הן גם מחפשות לאט יותר, והתור מתארך משני הצדדים. לכן מדיניות שמזרים ביקוש יכולה לקצר אבטלה מעבר למה שמודל מחירים גמישים מנבא. בביטוח לאומי הוא שאל איך לעדכן קצבאות לפי תוחלת חיים בלי לשבור את החוזה בין דורות. הצעות שלו כללו האטה בקצב עליית הקצבה לעשירים יחסית, והרחבה הדרגתית של גיל הפרישה. בכיס של שכיר ישראלי זה קרן פנסיה, גיל משיכה, ודמי ניהול לאורך ארבעים שנה. זמן החיפוש אחרי פיטורים קובע כמה חודשים יימשכו החסכונות, וכמה הריבית על המינוס תעלה. ההשפעה יושבת במודלים של אוצר, של ביטוח לאומי ושל בנקים מרכזיים. עקומת בוורידג', שמציבה משרות פנויות מול מובטלים, נקראת היום דרך המשקפיים שלו. בישראל אותה תמונה מופיעה בכל דוח על מחסור בהייטק לצד אבטלה בענפים אחרים: אי-התאמה, לא רק חוסר משרות. גיל הפרישה, קצבת הזקנה וקרן הפנסיה הם אותו מודל דורות על תלוש מקומי. דיימונד ממשיך ב-MIT לשאול כמה חיכוך נשאר בשוק, וכמה מדיניות יכולה לקצר תור בלי לשבור תמריץ. השיעור לכיס הוא זה. משרה קיימת אינה משרה ביד. הזמן שעובר בין שתיהן הוא מחיר, והמחיר הזה קובע שכר, חיסכון ודמי אבטלה.