ג'וזף סטיגליץ - כשצד אחד יודע יותר השוק נכשל לבד
מגרי שעל ימת מישיגן עד הבנק העולמי, הסינון שלו מסביר למה בנק דוחה לווה גם בריבית גבוהה
כלכלה ג'וזף יוג'ין סטיגליץ נולד ב-9 בפברואר 1943 בגרי שבאינדיאנה, עיר פלדה על שפת ימת מישיגן. ב-2001 קיבל את פרס נובל לכלכלה יחד עם ג'ורג' אקרלוף ומייקל ספנס, על ניתוח שווקים עם מידע אסימטרי. הסינון הוא החותם שלו. הצד שיודע פחות בונה חוזה שגורם לצד היודע לחשוף את עצמו, ולעיתים השוק עצמו מתייבש.
שני ההורים נולדו בסביבת גרי ונשארו שם עשורים. העיר לימדה אותו עוני, אפליה ואבטלה מחזורית של מפעלי פלדה. הוא למד באמהרסט, סיים דוקטורט ב-MIT ב-1967, והיה פרופסור מלא בייל כבר ב-1970. ב-1979 קיבל את מדליית ג'ון בייטס קלארק. בשנות התשעים כיהן במועצת היועצים הכלכליים של הנשיא קלינטון, ואחר כך, מ-1997 עד 2000, ככלכלן הראשי וסגן נשיא בכיר של הבנק העולמי. מאז הוא פרופסור באוניברסיטת קולומביה.
ב-1976 פרסם עם מייקל רותשילד מאמר על שיווי משקל בשוקי ביטוח תחרותיים. חברת הביטוח אינה יודעת מי זהיר ומי פזיז. אם היא מציעה פוליסה אחת במחיר ממוצע, הזהירים פורשים והפזיזים נשארים. הפתרון הוא תפריט. כיסוי מלא עם השתתפות עצמית גבוהה, מול כיסוי חלקי במחיר אחר. כל סוג בוחר, ובבחירה חושף מידע. זה סינון. המאמר הפך לתשתית של מיקרו כלכלה של חוזים.
ריבית שעולה והאשראי שנעלם
מה זה אומר בכיס. בנק שמעלה ריבית ללווים מסוכנים עלול לקבל בדיוק את הלווים שמוכנים להמר, ולהבריח את הזהירים. ב-1981 הראה סטיגליץ עם אנדרו וייס ששוק האשראי מקצה כמות, לא רק מחיר. גם כשיש ביקוש להלוואות, הבנק מעדיף לקצוב. דחיית משכנתא או אשראי עסקי בריבית שנראית גבוהה דיה היא לפעמים התוצאה הרציונלית של מידע חסר, לא קמצנות. הפרמיה בפוליסת הבריאות, ההשתתפות העצמית, הערבות האישית על הלוואת חברה, כולם מחיר של אותו פער ידע.
הייחוד שלו היה להראות שמידע אסימטרי אינו תקלה נקודתית אלא כלל. שוק חופשי עם פערי ידע מגיע לתוצאה גרועה גם בלי מונופול וגם בלי מחיר מקובע. מכאן נגזרה ביקורת על מתכוני קרן המטבע בשנות התשעים. סטיגליץ טען שהלם של פתיחת הון מהירה במדינות עם בנקים חלשים מייצר משבר, לא יעילות. הספר הגלובליזציה ומורת הרוח ממנה יצא ב-2002, אחרי שעזב את הבנק העולמי, והפך לרב מכר. הוא לא תקף סחר כשלעצמו. הוא תקף סדר מוסדי שמתעלם ממי יודע מה, ומי נושא את הסיכון.
בהמשך כתב על אי-שוויון, על מדידת תוצר שמתעלמת מפגיעה סביבתית, ועל כללי מיסוי כשהשווקים עצמם מאפשרים התחמקות. הספר להפוך את הגלובליזציה לטובה יותר מ-2006 והספר מחיר האי-שוויון המשיכו את אותו קו. בכיס הישראלי התרגום יומיומי. ביטוח רכב עם השתתפות עצמית, משכנתא שדורשת הון עצמי, דירוג אשראי שקובע אם העסק מקבל קו. אלה מנגנוני סינון. הם עולים כסף למי שהמידע עליו חלש, גם כשהוא עצמו זהיר.
משבר מזרח אסיה בסוף שנות התשעים חידד את הביקורת. מדינות שנפתחו מהר לתנועות הון קצרות גילו שהבנקים המקומיים יודעים פחות על הלווים החדשים, ושהמשקיעים הזרים בורחים יחד. קרן המטבע דרשה ריבית גבוהה וקיצוץ תקציב. סטיגליץ טען שהמתכון מתעלם מפערי מידע ושובר ביקוש במשק שכבר מדמם אשראי. הספר מ-2002 תיעד את הוויכוח מבפנים. הקורא הישראלי שומע כאן הדהוד מוכר. אשראי לעסקים קטנים נעצר גם כשהריבית הרשמית יורדת, כי הבנק חושש שהוא מקבל את הלווים הפחות זהירים.
עם ברוס גרינוולד הוא הראה ששווקים עם מידע חסר אינם יעילים במובן הרגיל, ולכן יש מקום למס, לסבסוד ולרגולציה שמכוונים בדיוק לפער הידע. זו נקודה שונה מביקורת על מונופול. כאן השוק התחרותי עצמו מפספס. ביטוח בריאות חובה, ערבות מדינה להלוואות לעסקים קטנים, וחובת גילוי בחברות ציבוריות, הם כלים שיושבים על התיאוריה הזאת. הם עולים מס, והם מחזירים עסקאות שהיו נעלמות.
השפעתו נשארת ברגולציית בנקים, בחוקי ביטוח, ובוויכוח על תנאי הלוואות בין-לאומיות. מי שקורא את מה זו כלכלה אחרי סטיגליץ מבין שמחיר שוק הוא אות חלקי. הוא משקף גם את מה שהצד השני הסתיר. לכן חוזה טוב, גילוי נאות ומוסד שמפקח אינם תוספת חיצונית לשוק. הם מה שמאפשר לשוק לעבוד כשהידע עצמו אינו מחולק שווה. בשוק המשכנתאות הישראלי, הון עצמי מינימלי וביטוח אשראי הם סינון במסווה של כלל בנקאי. הזוג שאין לו הון עצמי משלם ריבית גבוהה יותר או נשאר בשכירות, גם אם כושר ההחזר החודשי שלו תקין. זה המחיר של פערי המידע, בתרגום לתלוש ולשכר דירה.
