ג'ואל מוקיר - למה הצמיחה הטכנולוגית נמשכה אחרי 1750

ג'ואל מייקל מוקיר, בעברית יואל מוקיר, נולד ב-26 ביולי 1946 בליידן שבהולנד, למשפחה יהודית ששרדה את השואה. אביו מת כשהבן היה תינוק, וב-1955 היגרה האם איתו לישראל. הוא גדל בחיפה, שירת בצבא, ולמד כלכלה והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם סיים תואר ראשון ב-1968. את הדוקטורט עשה בייל ב-1974, ומאותה שנה לימד באוניברסיטת נורת'ווסטרן. במקביל הוא חבר בסגל בית הספר לכלכלה ע"ש איתן ברגלס באוניברסיטת תל אביב. המסלול הזה - אירופה חרבה, ישראל בונה, אמריקה אקדמית - הזין שאלה אחת: למה ברוב ההיסטוריה קפיצות טכנולוגיה כבו אחרי דור או שניים, ובבריטניה של אחרי 1750 הן הפכו למסלול שנמשך.

ב-1990 פרסם את "The Lever of Riches", ספר שמשווה יצירתיות טכנולוגית בין תרבויות ותקופות. ב-2002 יצא "The Gifts of Athena", על ידע שימושי. ב-2009 "The Enlightened Economy", היסטוריה כלכלית של בריטניה 1700-1850. ב-2016 "A Culture of Growth", על האופן שבו אמונות, מוסדות וקהילות מדענים שינו את התמריץ לדעת. בכל הספרים חוזר מנגנון: מכונה לבדה אינה מספיקה. צריך תרבות שמכבדת מי שמפרק תופעה לגורמים, ומוסד שמאפשר לידע לעבור מאדם לאדם בלי להיחסם בידי גילדה או חצר מלך.

התיאוריה במפורש אומרת כך: יש ידע "מה" ויש ידע "למה". בעל מלאכה יודע שמפוח מסוים עובד. מדען יודע למה האוויר זז, ולכן יכול לשפר את המפוח בלי לחכות למקרה. עד המאה השמונה-עשרה שני סוגי הידע חיו בנפרד. הנאורות התעשייתית חיברה אותם: ניסוי, פרסום, מכתבים בין מלומדים, אגודות מדע, וכבוד חברתי למי שמשפר מנוע. בכיס זה נראה כמו ההבדל בין סדנה שמשכפלת כלי לבין מעבדה שמשנה תהליך, כמו פער השכר בין מי שמתפעל מכונה למי שמבין את העיקרון וממציא את הדור הבא, כמו מדינה שמייבאת ציוד מול מדינה שמייצרת שיטות. סין, האסלאם המוקדם ואירופה של ימי הביניים הכירו המצאות מרשימות. הפער, לפי מוקיר, היה בהמשך: מי שמר את הידע פתוח לביקורת ולשיפור, ומי סגר אותו אצל חצר או גילדה. אחרי 1750 בריטניה בנתה גשר יציב בין הסדנה למעבדה, והגשר הזה החזיק דור אחרי דור.

תרבות הידע שאחרי 1750

הייחוד של מוקיר הוא ההסבר התרבותי-מוסדי לצמיחה המתמשכת, במקום הסבר של פחם בלבד או של קולוניות בלבד. הוא אינו שולל משאבים ומסחר. הוא שואל למה דווקא אז הידע התחיל להצטבר במקום להישכח. התשובה שלו: קהילה פתוחה יחסית של אנשים שרצו להיות מקוריים, שהתכתבו מעבר לגבולות, וששפטו רעיון לפי ניסוי ולא לפי סמכות. הוא קרא לזה לפעמים רפובליקת המכתבים. ברגע שהחיבור בין מדע לבין בית מלאכה התייצב, כל שיפור פתח פתח לשיפור הבא, והצמיחה חדלה להיות אירוע חד-פעמי. בספר מ-2016 הוא שם דגש על כבוד חברתי למקוריות: אדם שרצה שם טוב בקהילת המדענים היה חייב לפרסם תוצאה שאחרים יוכלו לשחזר, לא רק לרצות שליט.

באוקטובר 2025 קיבל פרס נובל לכלכלה, מחצית מהפרס, יחד עם פיליפ אגיון ופיטר הוויט שחלקו את המחצית השנייה. הוועדה ציינה אותו על זיהוי התנאים המוקדמים לצמיחה מתמשכת דרך התקדמות טכנולוגית. אגיון והוויט בנו את המודל של הרס יוצר. מוקיר סיפר למה המודל הזה התחיל לעבוד בהיסטוריה דווקא אחרי אמצע המאה השמונה-עשרה, אחרי אלפי שנים של עליות ונפילות. הספרים שלו הפכו לחובה אצל היסטוריונים כלכליים ואצל מי ששואל למה מדינות מסוימות נשארות חדשניות.

ההשפעה על הכיס עוברת דרך חינוך, מחקר פתוח וכבוד לכישלון ניסויי. מדינה שיודעת לייבא מכונות ועדיין חוסמת ביקורת מדעית, או משאירה את הידע אצל מעטים, תתקשה לחזור על הנס הבריטי. מדינה שמשקיעה באוניברסיטה, בפרסום תוצאות ובמעבר של מהנדסים בין מעבדה למפעל, קונה לעצמה סיכוי שהשיפור יימשך. מי שקורא על איך הכלכלה התפתחה פוגש מהפכות כקפיצות. מוקיר מוסיף את הדבק: תרבות שמאפשרת לקפיצה הבאה להגיע לפני שהקודמת נשכחת. גם שוק ההון מגיב לזה: מניות של חברות ידע נסחרות במדינות שבהן הידע זז.

מוקיר ממשיך ללמד באוונסטון ובתל אביב, וחוזר אל אותה נקודה. עושר של דור אחד יכול לבוא מכיבוש, ממשאב או ממכונה מיובאת. עושר שנמשך דור אחרי דור דורש אנשים שרוצים להבין, מוסדות שנותנים להם במה, ושוק שמחבר את ההבנה למוצר. אחרי 1750 הצירוף הזה החזיק. השאלה הפתוחה היא איפה הוא מחזיק היום, ומה קורה לכיס במקום שבו הוא מתרופף.