ז'אן טירול - איך לרסן מונופול בלי לשבור חדשנות

ז'אן מרסל פייר טירול נולד ב-9 באוגוסט 1953 בטרואה שבצרפת, עיר תעשייתית קטנה יחסית לפריז, וגדל בסביבה שבה מפעלים, מחירים ומדינה היו חלק מאותו נוף. הוא למד באקול פוליטקניק ובהמשך במוסדות הכשרה לכלכלנים בצרפת, ואז עבר למכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. ב-1981 סיים שם דוקטורט, בהנחיית אריק מסקין, והביא איתו כלים של תורת המשחקים אל שדה שהיה עד אז אוסף מקרים: ארגון תעשייתי. במקום לשאול רק אם שוק הוא מונופול או תחרות, הוא שאל איך חברות משחקות זו מול זו לאורך זמן, ואיך הרגולטור נכנס למשחק בלי להרוס את התמריץ להשקיע.

בשנות השמונים הצטרף לז'אן-ז'אק לאפון בטולוז, ובנה שם אסכולה שלמה סביב חוזים, מידע חסר ורגולציה. ב-1988 יצא הספר "The Theory of Industrial Organization", שהפך לספר היסוד של התחום. הוא סידר מונופול, קרטל, מחסומי כניסה, תמחור דו-צדדי והשקעה בחדשנות במסגרת אחת, עם מודלים שאפשר ללמד ואחר כך ליישם על שוק סלולר, על בנק ועל יצרן תרופות. ב-1993 פרסם עם לאפון את "A Theory of Incentives in Procurement and Regulation", ספר שמדבר בשפה של מכרזים, עלויות נסתרות ותמריץ לחסוך.

התיאוריה במפורש אומרת כך: לחברה גדולה יש כוח לקבוע מחיר מעל העלות, אבל יש לה גם מידע שהרגולטור חסר, ויש לה השקעות שאם יישברו היום ייעלמו מחר. כלל אחיד של "מחיר שווה עלות" מייאש השקעה. כלל רך מדי משאיר לצרכן חשבון גבוה. הפתרון הוא חוזה שמתגמל התייעלות, מגביל רווח חריג, ומשאיר למונופול הטבעי סיבה לשפר רשת. בכיס זה נראה כמו חשבון חשמל, כמו עמלה בבנק, כמו מחיר של אפליקציית תיווך. הרגולציה הנכונה מורידה את המחיר בלי לכבות את השדרוג הבא של הרשת. בחשבון חודשי זה ההבדל בין תקרת מחיר קשיחה שמשאירה רשת ישנה, לבין חוזה שמאפשר לחברה לשמור חלק מהחיסכון אם היא מייעלת, ומשאיר לצרכן את השאר.

רגולציה שמתאימה לשוק עצמו

הייחוד של טירול הוא הסירוב לנוסחה אחת לכל הענפים. מונופול ברשת חשמל שונה מפלטפורמה עם שני צדדים, שבה צד אחד משלם כדי שהצד האחר ייכנס בחינם. בנק גדול שונה מיצרן רכב, כי כשל שלו נשפך אל המשק כולו. הוא פיתח, בין השאר עם ז'אן-שארל רושה, את הכלכלה של שווקים דו-צדדיים: כרטיס אשראי, מנוע חיפוש, חנות אפליקציות. המחיר הנמוך לצד אחד אינו בהכרח דמפינג. לפעמים הוא הדרך היחידה להרים את הרשת. רשות תחרות שמסתכלת על מחיר אחד בלבד מפספסת את המנגנון. כרטיס אשראי שניתן לצרכן בחינם ממומן בעמלת סליקה מהחנות. מנוע חיפוש חינמי ממומן מפרסום. חנות אפליקציות גובה עמלה ממפתחים כדי להחזיק את הצד של המשתמשים. טירול נתן לרגולטור מפה של שלושת הצדדים, במקום להסתכל רק על המחיר שמופיע בקופה.

ב-2014 קיבל פרס נובל לכלכלה על ניתוח כוח שוק ורגולציה. הוועדה ציינה את היכולת שלו לבנות כלים שונים לשווקים שונים, במקום כלל ברזל שבור. מאז הספרים האלה רשויות באירופה, בארצות הברית ובישראל שואלות שאלות ברוח טירול: איך מתמחרים גישה לתשתית, איך בודקים מיזוג בענף דיגיטלי, איך מרסנים בנק בלי לייבש אשראי. ב-2016 פרסם את "Économie du bien commun", ספר לקהל רחב על אותם רעיונות בשפה של אזרח שמשלם מס וקונה שירות. שם הוא חזר על אותה תזה: שוק חזק דורש כללים חזקים, והכללים חייבים להתאים למבנה הענף, לא לסלוגן אחיד.

ההשפעה יושבת בחשבונות היומיום. תקרת מחיר גסה על תרופה חדשה עלולה לדחות את הפיתוח הבא. פיקוח חכם על תשתיות תקשורת יכול להוריד את מחיר החבילה בלי לעצור פריסת סיבים. כללי הון לבנקים מייקרים אשראי בטווח הקצר ומקטינים את הסיכוי לקריסה יקרה בטווח הארוך. מי שקורא על מיקרו כלכלה רואה מחיר כנקודת מפגש של היצע וביקוש. טירול מוסיף קומה: כשהמוכר אחד, או כשהפלטפורמה שולטת בשער, נקודת המפגש עצמה היא תוצאה של כללי משחק. השאלה הפרקטית היא איזה כלל מביא מחיר סביר בלי לחנוק את ההשקעה שמחזיקה את השירות בחיים.

בטולוז ממשיכה האסכולה לטפל בבנקים גדולים מדי ליפול, בפלטפורמות שגובות עמלה משני הצדדים, וברשתות אנרגיה שעוברות לייצור מתחדש. בשביל הצרכן הישראלי זה מתורגם לרשות התחרות, לפיקוח על הבנקים ולדיונים על עמלות כרטיסי אשראי ועל חנויות אפליקציות. טירול נתן שפה שמחברת את שלושתם: כוח שוק הוא עובדה, והרגולציה נמדדת לפי מה שהיא עושה למחיר היום ולחדשנות מחר, באותו כיס.