תקרת הריבית בחוק מעל 18%, הממוצע 9.3%: שלושת סעיפי הסכם ההלוואה שעולים יותר מהריבית
חוק אשראי הוגן מחייב 12 פריטי גילוי בכל הסכם הלוואה ומגביל את ריבית הפיגורים לפי 1.2 מהתקרה. עמלה שמנוכה מהקרן, תנאי הפירעון המוקדם ומנגנון שינוי הריבית הם המקומות שבהם ההסכם מתייקר.
פער של יותר מ-9 נקודות אחוז מפריד בין תקרת הריבית שחוק אשראי הוגן מתיר, ריבית בנק ישראל בתוספת 15 נקודות אחוז, כלומר יותר מ-18% כיום, לבין הריבית הממוצעת על הלוואות צרכניות, 9.3%, כשהבנקים הגדולים גובים 7% עד 9%. באשראי המתגלגל בכרטיסי האשראי הממוצע כבר 15.6%, קרוב יותר לתקרה מאשר לממוצע. על 50 אלף שקל לשלוש שנים, ההבדל בין 6% ל-12% הוא 4,756 שקל מול 9,785 שקל ריבית, ובממוצע השוק, 9.3%, כ-7,500 שקל. את הפער הזה קל לראות בכותרת ההסכם, ומדרג מקורות האשראי מסדר אותו מראש: הלוואה על חשבון קרן הפנסיה סביב הפריים, הבנק באמצע, ואשראי צרכני חוץ-בנקאי שמגיע ל-15% ויותר. שלושה סעיפים אחרים קשים יותר לאיתור, ולעתים עולים יותר.
חוק אשראי הוגן חל מ-2017 על בנקים ועל מלווים חוץ-בנקאיים כאחד, אחרי שנים שבהן נקרא חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות וחל על מלווים חוץ-בנקאיים בלבד, והמלווים החוץ-בנקאיים עצמם פועלים ברישיון של רשות שוק ההון. סעיף 3(ב) לחוק מחייב כל מלווה לכתוב בהסכם 12 פריטים: שמות הצדדים, סכום ההלוואה, הסכום שיגיע בפועל ללווה, שיעור הריבית והבסיס לריבית משתנה, ההצמדה, כל העמלות, שיעור העלות הממשי של האשראי, השיעור המרבי שהחוק מתיר, תקרת ריבית הפיגורים, לוח הסילוקין, תנאי הפירעון המוקדם והרשות שמפקחת על המלווה. הסכם שחסר בו אחד מהם מעורר שאלה עוד לפני הריבית, והפריט השלישי ברשימה, הסכום שמתקבל בפועל, הוא המפתח לסעיף הראשון שעולה כסף.
עמלת פתיחת תיק בשוק החוץ-בנקאי נעה בדרך כלל בין 1% ל-3% מהקרן, והיא מנוכה מהסכום שמועבר ללווה. בהלוואה של 50 אלף שקל עם עמלה של 2%, 49 אלף שקל מגיעים לחשבון, והריבית מחושבת על 50 אלף מלאים. הפריט השני והשלישי ברשימת הגילוי, סכום ההלוואה והסכום שמתקבל בפועל, אמורים להיות שונים זה מזה בדיוק בגובה העמלה, וזו הבדיקה הראשונה בהסכם. שיעור העלות הממשי, הפריט השביעי ברשימה, אמור לגלם את הפער הזה, ולכן הוא המספר להשוואה בין הצעות, לפני הריבית הנקובה. במשא ומתן העמלה הזאת היא הסעיף שהכי קל לבטל, בייחוד מול מלווה שמתחרה על לקוח עם דירוג אשראי טוב, והיא רלוונטית באותה מידה להלוואה שמכסה פיקדון לדירה שכורה או השלמת הון עצמי לדירה מקבלן.
הפירעון המוקדם הוא הסעיף השני. מלווה חוץ-בנקאי חייב לפי סעיף 3(ב)(11א) לפרט בהסכם את מועד ההודעה, אופן ההודעה ואת העמלות שכרוכות בפירעון, עם נוסחה או הפניה. בבנקים, הוראת הפיקוח על הבנקים להלוואות שלא לדיור מפרקת את העמלה לרכיבים: עמלה תפעולית, עמלת אי-הודעה מוקדמת, ובהלוואה בריבית קבועה גם עמלת היוון שמפצה את הבנק על ירידת ריבית בתקופה שנותרה. לווה שסגר בריבית קבועה של 9% לשלוש שנים ורוצה לפרוע אחרי שנה, כשהריבית בשוק ירדה ל-7%, משלם בעמלת ההיוון את שתי הנקודות האלה על השנתיים שנותרו. בהלוואה על בסיס פריים רכיב ההיוון נעלם, ולכן ללווה שמתכנן לסגור מוקדם הבסיס המשתנה זול יותר בסעיף הזה. במשכנתא הכללים שונים, כולל תקופת ההודעה ומה שפטור מעמלה, והסכם הלוואה צרכנית ממשיך לפעול לפי הכתוב בו.
ריבית הפיגורים היא הסעיף השלישי, וגם עליה יש תקרה: לפי סעיף 6(א), עד פי 1.2 מהעלות המרבית של האשראי, כלומר בסביבות 22% בשנה כיום. בהלוואה לתקופה של עד שלושה חודשים, בלי אופציית חידוש, החוק מציב תקרה מופחתת, ולכן "הלוואת גישור" קצרה שמתגלגלת שוב ושוב היא בדיוק המבנה שהתוספת הראשונה לחוק נועדה לתפוס. הסעיף שלידה, הבסיס לריבית המשתנה, חשוב יותר ביום-יום: הסכם שקובע ריבית שמשתנה לפי החלטת המלווה, בלי בסיס נקוב כמו פריים או ריבית בנק ישראל, משאיר את המחיר פתוח לכל תקופת ההלוואה, וזה בדיוק מה שהפריט הרביעי ברשימת הגילוי נועד למנוע. המסגרת המתגלגלת בכרטיס היא הסכם הלוואה לכל דבר, עם אותם 12 פריטי גילוי, אבל עם לוח סילוקין שהלווה קובע בעצמו מדי חודש, ושם הבעיה מתגלמת במספר אחד: לפי בנק ישראל, יותר מ-80% מהמחזיקים במסגרת מתגלגלת משאירים את התשלום החודשי הקבוע כמות שהוא, וכל חודש כזה מגלגל את היתרה בריבית ממוצעת של 15.6%.
