משה שרת - השילומים, משרד החוץ ושנתיים בראשות הממשלה
מחארסון ב-1894 עד 1955: האיש שחתם על הכסף מגרמניה ואז ניהל מדינה בלי בן-גוריון בחדר
משה צ'רטוק נולד ב-15 באוקטובר 1894 בחארסון, באימפריה הרוסית, עלה עם המשפחה, למד בלונדון סכול אוף אקונומיקס ב-1922-1924, וחזר לערוך את דבר ואת השבועון באנגלית של ההסתדרות. מ-1931 היה מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות, ומ-1933 עד 1948 למעשה שגריר התנועה מול המנדט. ב-1947 הופיע בעצרת האו"ם על החלוקה, וב-14 במאי 1948 חתם על מגילת העצמאות. היה שר החוץ הראשון, מ-1948 עד 1956, ובנה את השירות הדיפלומטי. ב-26 בינואר 1954, אחרי שבן-גוריון פרש לשדה בוקר, נבחר לראש ממשלה והמשיך להחזיק בחוץ. כיהן עד 3 בנובמבר 1955. מת ב-7 ביולי 1965 בירושלים, בן 70.
המשק בתקופתו עדיין היה משק של קליטה. האוכלוסייה יותר מהכפילה את עצמה מאז 1948. מאות אלפים ישבו במעברות. ב-1954 נרצחו 25 ישראלים בפיגועי הסתננות. בכיס זה אומר תור במכולת, אוהל או פח במעברה, ותקציב ביטחון שאוכל מטבע זר. שרת לא המציא מדיניות כלכלית חדשה. הוא שמר על הקצב: עלייה, דיור זמני, השקעה ציבורית, וקופה שמגיעה מבחוץ.
החתימה על השילומים, ואז הכסא בלי בן-גוריון
המהלך הכלכלי הגדול שלו היה עוד כשר חוץ. ב-1952 חתם על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. בן-גוריון דחף, שרת ניהל וחתם. כ-3 מיליארד מרק לאורך כ-14 שנים זרמו כמכונות, דלק וסחורות. בכיס זה הפך למפעל שקיבל מכבש, לנמל שקיבל אונייה, ולמדף במכולת שהתחיל להתמלא אחרי הצנע. ההסכם עורר הפגנה ליד הכנסת. שרת ראה בו תנאי לקיום המשק, לא מחווה מוסרית בלבד.
בראשות הממשלה המשיך את הפיתוח והקליטה, עם לוי אשכול באוצר. בנק ישראל קם ב-1 בדצמבר 1954, בכהונתו, ונתן למדינה בנק מרכזי במקום מחלקה במשרד. זו נקודת מוצא להבנק המרכזי והריבית: מי מדפיס, מי מממן את הקליטה, ומה קורה לשער. שרת התווכח עם בן-גוריון על פעולות התגמול. הוא חשש מאמברגו נשק ומבידוד, כי משק קטן תלוי ביבוא ובאשראי.
במעברה המחיר היה יומיומי: צפיפות, עבודה חלקית, ותלוש במכולת. שרת דיבר על פיתוח וקליטה באותה נשימה שבה דיבר על גבול. כל פיגוע משך תקציב לביטחון, וכל אונייה של עולים משכה תקציב לדיור. אשכול באוצר ספר את שני הסעיפים. ב-1954 נפתח בנק ישראל, ודוד הורוביץ עמד בראשו: לראשונה היה מוסד שמדבר על שער ועל אשראי בנפרד מהשר. שרת ראה בזה כלי ליציבות מול לחץ פוליטי להדפיס. פרשת לבון ב-1954-1955 החזירה את בן-גוריון לביטחון בפברואר 1955, ואחרי הבחירות בנובמבר בן-גוריון חזר לראשות הממשלה. שרת נשאר בחוץ עד יוני 1956 ואז פרש. ניהל את עם עובד ואת בית ברל, וייצג את המערך באינטרנציונל הסוציאליסטי.
הייחוד היה דיפלומטיה ככלי תקציבי. השילומים, הלוואות, והיחסים עם מערב אירופה היו בשבילו אותה משימה: להביא מטבע בלי לסגור שווקים. מי שמחפש את הגבול בין מדיניות חוץ לבין מה זו כלכלה מוצא אצלו דוגמה חיה: חתימה בגרמניה שמשנה את המדף בתל אביב.
דיוקנו מופיע על שטר של 20 שקלים חדשים. מה שנשאר בכיס הוא זרם הסחורות מהשילומים, והבנק המרכזי שנולד בשנתיים שבהן הוא ישב בראש השולחן. הקליטה נמשכה, הצנע נחלש, והוויכוח על מחיר הביטחון מול מחיר הלחם נשאר על השולחן גם אחרי שחזר להיות שר חוץ בלבד. זו אותה מאקרו כלכלה של מדינה קטנה שחיה מיבוא, מעלייה ומסיוע, ומחפשת שקט בגבול כדי שהמפעל יעבוד משמרת מלאה.
המסלול של משה שרת יצא מחארסון. 1954-1955 הוא הציר שבו הרעיון פגש תקציב, מפעל או קופה ציבורית. בכיס זה נשמע כך: ממשל ומדיניות. הייחוד: ראש הממשלה השני. מי שמסתכל היום על המדריך הגדול לקרנות נאמנות וקרנות סל רואה את העקבות במחיר, בשכר או בשער, לפי הנושא שבו עסק. הזמן עושה את שלו, אבל השאלה היומיומית נשארת: כמה עולה הביטחון, כמה שווה יציבות, ומי נושא את המחיר כשהמדינה בוחרת סעיף אחד על פני אחר.
המסלול של משה שרת יצא מחארסון. 1954-1955 הוא הציר שבו הרעיון פגש תקציב, מפעל או קופה ציבורית. בכיס זה נשמע כך: ממשל ומדיניות. הייחוד: ראש הממשלה השני. מי שמסתכל היום על המדריך הגדול לקרנות נאמנות וקרנות סל רואה את העקבות במחיר, בשכר או בשער, לפי הנושא שבו עסק. הזמן עושה את שלו, אבל השאלה היומיומית נשארת: כמה עולה הביטחון, כמה שווה יציבות, ומי נושא את המחיר כשהמדינה בוחרת סעיף אחד על פני אחר.
