גיורא עופר - מנכ"ל דיסקונט ששיקם בנק מפסיד ב-2001

גיורא עופר גדל בבנק לאומי והגיע לראש החטיבה לבנקאות מסחרית, החטיבה שמלווה את החברות הבינוניות והגדולות. בסוף שנות התשעים נחשב לאחד המועמדים לרשת את גליה מאור בראש לאומי. ב-2001 עזב, ועבר לנהל את דיסקונט, הבנק השלישי בגודלו במדינה, שהיה אז במצב הקשה ביותר בתולדותיו.

בנק בלי מנכ"ל ועם הפסדים

המנכ"ל הקודם, דוד גרנות, התפטר באוגוסט 2000 אחרי שנתיים, ונימק את ההחלטה בהקפאת ההפרטה. במקומו ניהלו את הבנק שני מנכ"לים משותפים, והיו"ר אריה מינטקביץ היה מעורב בניהול השוטף. הבנק סבל מהפרשות גדולות על אשראי לנדל"ן שניתן בשנות הגאות של אמצע התשעים, מיעילות נמוכה ומוועד עובדים חזק. את 2001 סיים דיסקונט בהפסד של כ-255 מיליון שקל, וב-2002 אמר נגיד בנק ישראל דוד קליין שהתמוטטות של בנק גדול אינה תסריט דמיוני.

עופר הביא סגנון ניהול אחר והחזיר לעובדים תחושה של כיוון. בסוף 2003 כבר תואר כמי שהצליח לייצב את הבנק אחרי חמש שנות נסיגה, וב-2006 נכתב שההימור שלו על הבנק הכושל השתלם. באותן שנים ניהלו עמירם סיון ואחריו צבי זיו את הפועלים, ודיסקונט נשאר השלישי במערכת, הרחק מאחורי שני הגדולים.

ההפרטה: מהמדינה לברונפמן-שרן

המדינה החזיקה בדיסקונט מאז הסדר מניות הבנקים של 1983, וההפרטה נמשכה שנים. בתקופת עופר היא הושלמה: ב-2006 רכשה קבוצת ברונפמן-שרן 26 אחוזים מהבנק ונעשתה בעלת השליטה, וב-2010 מכרה המדינה את יתרת אחזקותיה. באותה שנה, 2006, הושלם מגדל דיסקונט בתל אביב. המשבר הפיננסי העולמי של 2008 תפס את הבנק עם הון דק יחסית למתחרים, וההון נשאר הנקודה החלשה של דיסקונט גם אחריו.

ביולי 2010 הודיע עופר שיפרוש בסוף השנה, וסיים בפועל בסוף ינואר 2011, אחרי עשר שנים. חבילת הפרישה שלו, 6.4 מיליון שקל, עוררה ביקורת ציבורית בתקופה שבה שכר הבנקאים היה נושא לוהט. במקומו נכנס ראובן שפיגל, מנכ"ל דיסקונט ניו יורק.

מנכ"לי בנק דיסקונט לדורותיהם

דיסקונט הוקם ב-1935 ונוהל חמישים שנה בידי משפחת רקנאטי. עופר הוא המנכ"ל שכיהן הכי הרבה זמן אחרי יציאת המשפחה. רקע על הסדר המניות ועל ההפרטה יש במדריך על התפתחות הכלכלה הישראלית.

את הבנק שעופר ייצב לקחה לילך אשר-טופילסקי לשלב הבא, של התייעלות ושל שילוש הרווח, ואחריה אורי לוין.