השכנים נהפכו לידועים בציבור - והאשה תזכה בקצבת שאירים

ז"מ וא"א ז"ל היו שכנים לפני שהיו בני זוג. היא גרה בדירה 11 ברחוב הרצל בבת ים, הוא בדירה 10 ממש לידה - "דלת מול דלת", כלשונה. הם הכירו ב-1997, ורק כעבור שמונה שנים, ב-2005, אחרי שאלברט התאלמן, התפתח ביניהם קשר רומנטי. ב-2007 החליטו השניים "למסד את היחסים ולנהל חיים משותפים כבעל ואשה", והאשה החלה לקרוא לגבר "בעלי". הקשר נמשך עד מותו של הגבר, שהיה גמלאי של קרן הפנסיה מבטחים, בפברואר 2024.

כשפנתה האשה לקרן בבקשה לקבל קצבת שאירים כאלמנת פנסיונר, היא נתקלה בסירוב. הקרן טענה שהיא כלל לא עומדת בתנאי הבסיסי שבתקנון: מגורים משותפים "תחת קורת גג אחת" במשך שנתיים רצופות לפחות. הרישום במשרד הפנים לא היה שנוי במחלוקת - כל אחד מבני הזוג היה רשום בדירה נפרדת. גם עדויות בשטח תמכו בגרסת הקרן: בנה של התובעת עצמו העיד שהגבר אמנם היה מגיע כל בוקר לאכול אצלם, אבל בלילות "היה ישן בבית שלו". שכנה נוספת שהעידה מטעם התובעת אישרה תמונה דומה של שתי דירות נפרדות שמתפקדות כבית אחד.

הקרן לא הסתפקה בכך. היא הציגה שלושה מסמכים שנועדו, לטענתה, לסתור לחלוטין את הסיפור הרומנטי: הסכם שכירות שלפיו הגבר השכיר חדר בדירתו לבתו; הסכם הוצאות מפורט מ-2015 שבו נקבע בכתב יד כמה בדיוק אלברט ישלם מדי חודש עבור "כלכלה, מזון, ניקיון בית של ***... תסרוקות, מניקור"; ומכתב שחרור מבית החולים, מהתקופה שלפני מותו של הגבר, ובו נכתב במפורש שהוא "גר בבת ים עם בתו", בלי שום אזכור לתובעת. שתי בנותיו של הגבר העידו נגד התובעת באופן ברור. אחת מהן סיפרה שאביה "מעולם לא העביר את הדברים שלו לבית שלה, היא לא העבירה את הדברים שלה לבית של אבא... הם לא ממש גרו בפועל ביחד", והשנייה הוסיפה: "כל אחד היה בבית שלו... דברים שלו בגדים שלו הכל אצלו".

ובכל זאת, בית הדין קיבל את התביעה. השופטים נשענו על מגמה ברורה בפסיקה שמפרשת את דרישת "המגורים המשותפים" בגמישות, בעיקר כשמדובר בבני זוג מבוגרים שהגיעו לקשר אחרי גירושים או התאלמנות. כפי שנקבע כבר לפני כמעט שני עשורים בפסק הדין המנחה בעניין קסידסיד, המבחן הוא כפול: "מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל", לצד "משק בית משותף... כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים". לא בהכרח שינה אחד תחת קורת גג אחת.

ריב שלא מתקיים בין שני שכנים אלא בין בני זוג

בית הדין התרשם שהעובדה שהדירות היו צמודות ממש, כך שאפשר לעבור מדירה לדירה "תוך שניות", הופכת את המשקל של המגורים הנפרדים לדבר גמיש הרבה יותר. שכנה נוספת, שהעידה על שגרת חייהם, סיפרה כי, "אני תמיד כשחיפשתי... ראיתי את  *** תמיד מצאתי אותו אצלה בבית... אפילו עם חלוק של בית וזה, הוא יושב במטבח ואוכל ארוחת בוקר". גם בת אחרת שהעידה נגד התובעת, בלי כוונה, חיזקה דווקא את התמונה של קשר יומיומי הדוק: לדבריה, השניים היו רבים על דברים קטנים כמו חלב שנגמר, "והם היו אחרי שעה משלימים". ריב שכזה, קבע בית הדין, לא מתקיים בין שני שכנים אלא בין בני זוג שמנהלים חיים משותפים.

גם ההיעדר של שיתוף כלכלי מלא לא הכריע את הכף. בית הדין הבהיר שהתקנון לא דורש מידועים בציבור להתנהג בדיוק כמו זוג נשוי קלאסי, ושגם בין זוגות נשואים קיים מגוון רחב של הסדרים כלכליים. גם התנהלותה המוטלת בספק של התובעת בתקופת מחלתו ואשפוזו של הגבר, שבה בנותיו טיפלו בו כמעט לבד, לא הספיקה כדי לשלול את הקשר. בית הדין ציין שהתפקיד שלו "אינו להעריך את איכות הקשר הזוגי", אלא לבחון אם התקיים קשר של ידועים בציבור על עליותיו ומורדותיו. לבסוף נקבע כי האשה זכאית לקצבת השאירים מהקרן, וכל צד יישא בהוצאותיו שלו, משום שגם טענות הקרן, קבע בית הדין, "היו בהחלט ראויות לבירור".