דן מרידור - שר האוצר שהתפטר כי לא הסכים לחתום על התקציב
שרי אוצר בישראל מתחלפים הרבה, ורובם עוזבים כשהממשלה נופלת או כשהתיק מועבר בעסקה קואליציונית. דן מרידור עזב מסיבה אחרת לגמרי: הוא לא הסכים עם התקציב שדרשו ממנו לאשר, והתפטר.
מה עמד על הפרק
מרידור נכנס לאוצר ביוני 1996, בממשלת נתניהו הראשונה, שהגיעה עם מסר של צמצום הוצאה ופחות התערבות ממשלתית במשק. תפקידו היה להפוך את המסר הזה לשורות תקציב.
הוויכוח שהוביל לפרישה נגע לגודל המסגרת התקציבית. ראש הממשלה ביקש גמישות להוצאות נוספות, ומרידור ראה בכך פגיעה במסגרת עצמה. מבחוץ זה נשמע כמו ויכוח חשבונאי, ובפועל זה ויכוח על אמינות.
למה אמינות תקציבית שווה כסף
כאן נמצא העניין המעשי, וכדאי להבין אותו. מדינה לווה כסף בשוק ההון, ומי שמלווה לה קובע ריבית לפי רמת הביטחון שהחוב יוחזר. אם מדינה מצהירה על יעד גירעון ואז חורגת ממנו, המלווים מסיקים שההצהרה הבאה שווה פחות, ודורשים ריבית גבוהה יותר כפיצוי.
הריבית הזאת אינה נשארת אצל הממשלה. היא מתגלגלת לריבית על המשכנתאות, לעלות האשראי לעסקים, ולסכום שהמדינה משלמת מדי שנה על החוב שלה במקום להוציא אותו על חינוך או בריאות. זאת הסיבה ששר אוצר נלחם על שורה בתקציב שנראית קטנה.
למה זה היה קשה במיוחד
1996 ו-1997 היו שנות האטה אחרי הגאות של תחילת שנות התשעים. כשההכנסות ממסים מאכזבות, כל שורת הוצאה הופכת למאבק. מנגד, כל שר במשרד שלו מגן על התקציב שלו, והוועדים מתנגדים לכל קיצוץ בשכר. שר האוצר עומד לבדו מול כולם.
מרידור הגיע מרקע של משפטן ושל שר משפטים, עם תפיסה שמכבדת כללים ומוסדות. התפטרות במקום פשרה מתיישבת עם הגישה הזאת, והיא גם מה שהותיר את החותם שלו: לא רפורמה ולא חוק, אלא יציאה מהתפקיד.
מה קרה אחריו
נתניהו החזיק את התיק בעצמו לזמן קצר, ואז מינה את יעקב נאמן, עורך דין שלא היה חבר כנסת. גם נאמן עזב בתוך שנה וחצי, ואחריו הגיע מאיר שטרית לארבעה חודשים עד הבחירות.
ארבעה שרי אוצר בקדנציה אחת, כולל ראש הממשלה שהחזיק את התיק בעצמו. זה מספר שמסביר הרבה על מה שאפשר היה ומה שלא היה אפשר להעביר באותן שנים. יעקב פרנקל, שכיהן כנגיד בנק ישראל לאורך כל התקופה, סיפק את היציבות שהאוצר התקשה לספק.
