אריאל רובינשטיין - מיקוח לסירוגין וזמן ששווה כסף

אריאל רובינשטיין נולד ב-13 באפריל 1951 בשכונת תל ארזה בירושלים, להורים שעלו מביאליסטוק בשנות השלושים. למד בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, שירת כקצין תותחנים, וב-1971 החל ללמוד באוניברסיטה העברית. ב-1974 סיים תואר ראשון במתמטיקה, כלכלה וסטטיסטיקה. תואר שני בכלכלה הגיע ב-1975 אצל מנחם יערי, תואר במתמטיקה ב-1976 אצל בצלאל פלג, ודוקטורט בכלכלה ב-1979 שוב אצל יערי. אחרי השתלמות בנופילד שבאוקספורד ובמעבדות בל, הצטרף לסגל העברית ב-1981 והיה לפרופסור ב-1985. אחר כך לימד בתל אביב ובניו יורק. בכיס של בית ירושלמי בשנות החמישים זה אומר מיקוח יומיומי על מחיר בשוק, על שכר דירה, ועל זמן שההורים ספרו בלי מודל.

ב-1982 פורסם המאמר "שיווי משקל מושלם במודל מיקוח" בכתב העת אקונומטריקה. שני שחקנים מתחלפים בהצעות על עוגה קבועה. כל סיבוב שעובר מקטין את הערך, כי שניהם חסרי סבלנות. מי שממהר יותר מקבל פחות. מי שיכול לחכות מקבל יותר. אם שניהם סבלניים מאוד, החלוקה מתקרבת לשוויון, ועדיין יש יתרון קטן למי שפותח. זהו מיקוח כמשחק עם מידע מלא, לא כנוסחה סגורה מראש. ב-1994 יצא הספר "קורס בתורת המשחקים" עם מרטין אוסבורן, ספר שליווה סטודנטים דור אחרי דור. במקביל פיתח מודלים של רציונליות מוגבלת: אנשים משתמשים בכללי אצבע, זוכרים חלקית, ומגיבים לניסוח.

כשהשעון במו"מ אוכל מהעוגה

בכיס זה אומר קנייה של דירה. כל שבוע של דיחוי עולה שכר דירה לקונה, או סיכון שהמוכר ימצא קונה אחר. מי שלחוץ לסגור לפני תחילת שנת הלימודים משלם יותר. מי שיכול לחכות עד החורף מקבל הנחה. אותו היגיון בשכר: עובד שיכול לעבור מחר לחברה אחרת מחזיק כוח. עובד שצריך משכורת החודש הזה מקבל פחות. בשוק הרכב המשומש, מוכר שכבר קנה רכב חדש ממהר, והמחיר יורד. זו מיקרו כלכלה של זמן, לא רק של מספר. הסבלנות היא נכס. הריבית, שכר הדירה, והלוח שנה הם הכלים שמתרגמים סבלנות לשקלים.

רובינשטיין סירב להפוך את המודל לקסם. הוא הדגיש שהתוצאה תלויה בכללי המשחק: מי מדבר ראשון, כמה עולה כל עיכוב, ומה קורה אם אין הסכם. רציונליות מוגבלת מוסיפה שכבה. אדם אינו מחשב עץ משחק עד הסוף. הוא מחפש כלל פשוט: מחיר עגול, הנחה קבועה, "נעמוד באמצע". בשוק האמיתי הכללים האלה נפוצים יותר מהנוסחה האלגנטית. לכן ניסויים במעבדה ובכיתה חשובים לו לא פחות מההוכחה. הוא כתב גם בעברית לקהל רחב, בספר "אגדות הכלכלה", וטען שהמודל הוא משל, לא מציאות מצולמת. בכיס זה מגן על הקונה: אם המוכר מציג את המחיר כ"הזדמנות חד-פעמית", הוא מנסה לגנוב סבלנות. מי שמזהה את התרגיל מחזיר את הזמן לידיו.

הייחוד היה לקחת מיקוח, פעולה שכל שוק מכיר, ולתת לו עץ החלטות עם תוצאה יחידה בתנאים ברורים. ב-2002 קיבל את פרס ישראל, אחר כך את פרס נמרס ואת פרס אמת. הוא חבר באקדמיה הלאומית למדעים. ההשפעה יושבת בכל מו"מ שכר, בכל עסקת נדל"ן, ובכל דיון על עיכוב רגולטורי שמייקר פרויקט. מי שקורא על מה זו כלכלה פוגש אצלו את הרעיון שהמחיר אינו רק נקודת מפגש של ביקוש והיצע, אלא תוצאה של מי יכול לחכות. בקרן פנסיה, דחיית משיכה משנה נתח. בהלוואה, מי שצריך כסף היום משלם ריבית גבוהה יותר, וזו גרסה יומיומית של אותה עוגה שנשחקת עם הזמן.

בכיתה נהג לבקש מסטודנטים לשחק מיקוח על שקלים ממש, לא רק על תרשים. מי שפתח בהצעה קיצונית גילה שהצד השני דוחה, והזמן אוכל מהעוגה. מי שהציע חלוקה קרובה לשוויון סגר מהר, והערך נשמר. הניסוי הקטן הזה מלמד יותר מנוסחה: סבלנות, פתיחה והפסד מעיכוב הם מחירים שמרגישים בגוף. הוא כתב גם על שפה של בחירה, על מודלים שבהם אדם מסווג מצבים במקום לחשב תוחלת, ועל הפער בין מה שהתיאוריה מייחסת לשחקן לבין מה שהוא עושה בפועל. המודל מ-1982 נשאר נקודת המוצא לקורסים ולמחקר. אוסבורן ורובינשטיין הרחיבו אותו לשווקים עם הרבה קונים ומוכרים. בכיס נשאר כלל אחד ברור. מי שממהר משלם. מי שבונה לעצמו חלופה, חיסכון או דירה חלופית, קונה סבלנות, וסבלנות מתורגמת לנתח גדול יותר מהעוגה. הזמן אינו רק לוח שנה. הוא מחיר.