ג'ון קנת גלבריית - עושר פרטי מול עוני של שירות ציבורי

ג'ון קנת גלבריית נולד ב-15 באוקטובר 1908 בתחנת יונה, אונטריו, בחווה סקוטית של 150 אקר. האב היה חקלאי, מורה, ומארגן ביטוח שיתופי וטלפון כפרי. הבן למד חקלאות במכללה באונטריו וסיים ב-1931, אחר כך דוקטורט בברקלי ב-1934. לימד בהרווארד ובפרינסטון, ובמלחמה עבד בפיקוח מחירים בוושינגטון: מחיר בשר, שכר דירה, ומחסור. ב-1937 קיבל אזרחות אמריקאית. אחרי המלחמה היה בין בודקי התעשייה הגרמנית, חזר לאקדמיה, וב-1952 פרסם את "הקפיטליזם האמריקאי" על כוח נגדי: איגוד מול תאגיד, רשת מול ספק. בכיס של ילד חווה זה אומר מחיר חלב, מחירי תבואה, וקופת ביטוח שכנים, לא מודל של שוק משוכלל.

ב-1955 יצא "המפולת הגדולה, 1929", סיפור של אשראי, אופטימיות ושוק שמתרסק. ב-1958 יצא "החברה השופעת", הספר שעשה אותו שם ציבורי. הטענה: אמריקה כבר אינה כלכלת מחסור קלאסית. יש שפע של מכוניות, מקררים ופרסומות, וחסר של בתי ספר, פארקים, כבישים נקיים ואוויר. העושר הפרטי גדל, העוני הציבורי נשאר. "החוכמה המקובלת" מגינה על הסדר הזה. ב-1967 יצא "המדינה התעשייתית החדשה": התאגיד הגדול מנוהל בידי טכנו-מבנה של מנהלים ומהנדסים, לא בידי בעלים קלאסי. המטרה היא צמיחת הארגון, והפרסום מייצר את הביקוש למוצר שכבר תוכנן. ב-1961 עד 1963 היה שגריר הודו מטעם קנדי. מת ב-29 באפריל 2006 בקיימברידג', מסצ'וסטס, בן 97.

כשהמכונית חדשה והכביש מלא בורות

בכיס זה אומר משפחה שקונה רכב שני, טלוויזיה גדולה ומזון מעובד, ומשלמת אחר כך על בית ספר דחוס, תור לרופא, ופקק. הפרסום דוחף מוצר פרטי. התקציב הציבורי נשאר מאחור כי המס נשמע כעונש, והמוצר הפרטי נשמע כבחירה. גלבריית קרא לזה חוסר איזון חברתי. בישראל של היום זה נשמע כמו דירה משופצת מול רחוב בלי צל, או טלפון חדש מול תחבורה ציבורית שבורה. מי שקורא על מה זו כלכלה פוגש אצלו שאלה אחרת: לא רק כמה תוצר, אלא מה התוצר קונה בחיים המשותפים. מחיר המכונית במחירון אינו מחיר הנסיעה אם הכביש עצמו קורס.

הכוח הנגדי אומר שאיגוד, רשת קמעונאית גדולה ומדינה יכולים לאזן יצרן דומיננטי. בלי כוח נגדי, המחיר והשכר נקבעים בידי צד אחד. בכיס של עובד במפעל גדול זה ועד. בכיס של קונה בסופר זה רשת שמתמקחת מול ספק. הטכנו-מבנה מוסיף שכבה. המנהלים אינם בהכרח ממקסמים רווח לבעלי המניות בכל רבעון. הם ממקסמים יציבות, גודל ותקציב פרסום. לכן חברה יכולה לייצר דגם חדש שהצרכן לא ביקש, ואחר כך לשכנע אותו שביקש. בשוק המניות זה נשמע כמו חברה שגדלה במכירות בלי להחזיר מזומן לבעלים. בבית זה ארון מלא חפצים וחשבון בנק דק.

הייחוד היה לכתוב כלכלה כספרות ציבורית, בלי לוותר על טענה חדה. הוא שירת ממשלות דמוקרטיות, לימד בהרווארד, וסירב לראות בשוק תשובה לכל מחסור. המבקרים אמרו שהוא מזלזל בתמריץ ובמחיר. הוא ענה שהמחיר הפרטי אינו סופר את בית הספר ואת האוויר. ב-1951, בספר על הקפיטליזם האמריקאי, כבר שם את הכוח במרכז, לא את נקודת שיווי המשקל התחרותית. מי שמסתכל על איך הכלכלה התפתחה במאה העשרים פוגש אצלו את התאגיד כשחקן פוליטי, לא רק כמפעל.

ההשפעה יושבת בכל דיון על יוקר מחיה שאינו רק מדד: איכות רחוב, כיתה, ומרפאה. "החברה השופעת" נכנס לשפה. פוליטיקאים שואלים למה יש שפע במדף ומחסור בתשתית, גם אם אינם מצטטים אותו. בכיס נשאר כלל. קנייה פרטית אינה ממלאת מה שרק קופה משותפת מממנת. מי שמוריד מס כדי להשאיר שקל בארנק עלול לגלות שהשקל הזה נשחק בפקק, בשכר לימוד פרטי ובביטוח בריאות משלים. גלבריית נתן לזה שם, וסיפור חווה שהפך לספר על מדינה עשירה שלא מתקנת את הכביש.

בפיקוח המחירים של המלחמה למד שיעור קשה: מחיר קפוא בלי היצע בורא תור שחור. לכן לא היה נאיבי לגבי צו. הוא רצה תקציב ציבורי חזק בתוך שוק עובד, לא מדפים ריקים. ב-1981 יצאו הזיכרונות "חיים בזמננו", וב-1992 "תרבות השביעות". השיעור האחרון היה על שכבה מרוצה שמגנה על הסדר גם כשהשירות הציבורי מתפורר. בכיס של פנסיונר אמיד זה שקט. בכיס של משפחה בשכונה בלי תחבורה זה חשבון יומי. הוא כתב כדי שהשכבה המרוצה תראה את החשבון של האחרים.