מיכאל ברונו - תכנית הייצוב של 1985 והמחיר שנעצר
מהמבורג ב-1932 עד ירושלים: האדריכל של תכנית הייצוב שהורידה מחירים דוהרים בלי לשבור תעסוקה
מיכאל פטר ברונו נולד ב-30 ביולי 1932 בהמבורג, ועלה לארץ כבן שנה. גדל בירושלים, החל מתמטיקה באוניברסיטה העברית, והמשיך בקיימברידג' במתמטיקה ובכלכלה. דוקטורט קיבל בסטנפורד ב-1962, אצל קנת ארו. ב-1963 הצטרף למחלקה לכלכלה בעברית, אחרי שנים במחלקת המחקר של בנק ישראל. עמד בראש המחלקה, ניהל את מכון פאלק, וחקר סחר, צמיחה, פריון ואינפלציה. ב-1974 קיבל את פרס רוטשילד, ב-1994 את פרס ישראל בכלכלה. בכיס של ילד ירושלמי בשנות הארבעים זה אומר קיצוב, מטבע חדש, ומחיר לחם שתלוי במדיניות עוד לפני שהמילה אינפלציה הייתה בשיחה היומית.
בשנות השבעים והשמונים האינפלציה הישראלית רצה. הצמדה הגנה על שכר ועל חיסכון לזמן קצר, והזינה את הסיבוב הבא. ב-1 ביולי 1985 אומצה תכנית חירום: קיצוץ גירעון, קיבוע שער, פיקוח זמני על מחירים ושכר, ופיחות חד-פעמי. ברונו היה ממתכנניה, ואחר כך, ב-1986 עד 1991, נגיד בנק ישראל שהגן עליה. האינפלציה השנתית, שהגיעה לסביבות 400% ויותר, ירדה תוך חודשים לקצב חודשי של 1% עד 2%, ואחר כך לדו-ספרתי נמוך. האבטלה עלתה במתינות יחסית. ב-1993 יצא הספר "משבר, ייצוב ורפורמה כלכלית: טיפול בהסכמה", שסיכם את ישראל לצד ארגנטינה, ברזיל ומקסיקו. ב-1985 יצא גם "כלכלת הסטגפלציה העולמית" עם ג'פרי סאקס.
כשהמחיר במכולת מפסיק לרוץ כל שבוע
בכיס זה אומר משכורת שנשחקה בין ה-1 לחודש ל-15 בו. משפחה קיבלה שכר, רצה לסופר, וגילתה שהמחיר כבר זז. חסכון בלירה הפך לנייר. תכנית 1985 עצרה את הריצה. השער קיבל עוגן, התקציב הפסיק להזין הדפסה, וההצמדה פוחתה. בכיס זה נשמע כך: מחיר החלב נשאר על המדף יותר משבוע, והמשכנתה חדלה להיות הימור יומי על מדד. המחיר היה ריסון תקציבי ושכר שנעצר זמנית. מי שקורא על הבנק המרכזי והריבית פוגש כאן את הרגע שבו הבנק מפסיק להיות מדפיס שותף וחוזר להיות שומר עוגן.
ברונו הדגיש סנכרון. קיצוץ גירעון לבד עלול לשבור פעילות. קיבוע שער לבד מתמוטט אם התקציב פתוח. שכר שלא נעצר מפוצץ את העוגן. לכן התכנית הייתה חבילה, עם הסכמה בין ממשלה, הסתדרות ומעסיקים. זו הייתה פוליטיקה של מחירים, לא רק מודל. כנגיד הגן על הריסון כשהלחץ להרחיב חזר. ב-1993 עד 1996 היה כלכלן ראשי של הבנק העולמי, והביא את שיעור הייצוב לכלכלות במעבר. מת בסרטן בביתו בירושלים ב-26 בדצמבר 1996, בן 64. אחרי מותו הוקם פרס מיכאל ברונו לחוקרים צעירים.
הייחוד היה לחבר תיאוריית סחר וצמיחה עם ניתוח אינפלציה חיה, ואחר כך עם ישיבת ממשלה. הוא לא דיבר על ייצוב כעל קסם מוניטרי בלבד. הוא דיבר על גירעון, שער, שכר ואמון כמקשה אחת. מי שמסתכל על מאקרו כלכלה ישראלית אחרי 1985 רואה קו שבר: לפני כן מדד כמפלצה, אחרי כן מחיר שאפשר לתכנן לפיו חוזה שכירות. בכיס של שכיר זה ההבדל בין לקנות מזון ליום לבין לפתוח חיסכון לשנה.
לפני 1985 חי המשק בהצמדה כמעט מלאה: שכר, שכירות, אגח. כל עליית מדד נכנסה אוטומטית לחוזה הבא, והסיבוב האכיל את עצמו. ברונו ראה בזה מלכודת, לא הגנה. ההגנה הקצרה על הכיס הייתה הדלק של השחיקה הארוכה. אחרי הייצוב נשאר עודף במגזר הציבורי ושכר שדחף שוב, והוא התעקש שצמיחה דורשת גם קיצוץ בהוצאה ולא רק עוגן שער. ב-1988 ערך עם דורנבוש ופישר כרך על ייצוב אינפלציה בישראל, ארגנטינה, ברזיל, בוליביה ומקסיקו. ההשפעה נשארה בכל תכנית ייצוב שנלמדת בקורס, בכל דיון על עוגן נומינלי, ובכל משק בית ישראלי ששכח איך נראה סופר עם מדבקות מחיר חדשות כל בוקר. בסטנפורד למד אצל ארו איך לבנות מודל סחר עם אילוצי משאבים. בישראל הפך את המודל לחשבון של גירעון ושער. ב-1976 כבר ייעץ לשר האוצר כשהאינפלציה טיפסה, וראה שהצמדה מגינה לחודש ושורפת את השנה. השיעור הזה נכנס לחבילה של 1985: בלי ניתוק חלקי של הצמדה, העוגן לא מחזיק. ברונו נתן שם לטיפול: הסכמה, לא רק גזירה. הכלל שנשאר פשוט. אינפלציה גבוהה היא מס על מי שמחזיק שקלים ועל מי שמקבל שכר באיחור. עצירתה עולה ריסון, אבל מחזירה לבית את היכולת לספור את החודש הבא.
