שמחה ארליך - פתח את השוק ב-1977, ושחרר את האינפלציה
עד 1977, ישראלי שרצה לקנות דולרים היה צריך אישור. יבוא של מוצרי צריכה היה מוגבל ומוכס בכבדות, ומדף המכולת הכיל בעיקר תוצרת מקומית. שמחה ארליך, שר האוצר הראשון של ממשלת בגין, שינה את זה בתוך חודשים.
מה השתנה בפועל
המהלך נקרא ליברליזציה, ובעברית פשוטה הוא הסיר מחסומים. אפשר היה לרכוש מטבע זר בחופשיות רבה יותר, מכסים על יבוא הופחתו, ושער החליפין הפך גמיש במקום להיקבע בצו.
ההשפעה הורגשה מיד. טלוויזיות, מכוניות ומוצרי חשמל שהיו מוצרי מותרות נדירים הפכו זמינים. עבור ציבור שחי שנים במשק סגור ומפוקח, זאת הייתה תחושה של פתיחה אמיתית.
ומה השתבש
הבעיה לא הייתה בפתיחה עצמה אלא במה שלא נעשה לצידה. כשמסירים פיקוח על מטבע ועל מחירים, צריך משהו אחר שירסן את עליית המחירים, בדרך כלל מדיניות מוניטרית קשוחה ומשמעת תקציבית. זה לא קרה.
במקביל נשמרו הסובסידיות על מוצרי יסוד, נשמר כוחם של הוועדים, והשכר המשיך להיות מעודכן אוטומטית לפי תוספת יוקר. השילוב יצר מעגל: מחירים עולים, השכר מתעדכן, עלויות הייצור עולות, ומחירים עולים שוב.
האינפלציה, שכבר הייתה גבוהה אחרי משבר האנרגיה של 1973, יצאה משליטה. משכורת נשחקה בתוך החודש שבו התקבלה, וחיסכון בלירות איבד את ערכו. מי שהיה לו דולר הרוויח, ומי שקיבל משכורת הפסיד.
מה קרה אחר כך
ארליך פרש בנובמבר 1979. אחריו ניסה יגאל הורביץ ריסון תקציבי חד, במדיניות שזכורה במשפט שאין כסף. הוא נכשל פוליטית. אחריו הגיע יורם ארידור עם גישה הפוכה לגמרי, של הורדת מכסים והוזלת מוצרי צריכה לקראת הבחירות.
האינפלציה המשיכה להאיץ עד שהגיעה לשיעורים תלת-ספרתיים, ורק תוכנית הייצוב של 1985 עצרה אותה. ארליך כבר לא היה בחיים כשזה קרה. הוא מת ב-1983.
לפניו כיהן יהושע רבינוביץ, שר האוצר האחרון של תקופת מפא"י, ומנחם בגין עצמו התמקד בשלום עם מצרים והשאיר את הכלכלה לשריו.
המסקנה שנשארה מהתקופה הזאת עדיין נלמדת: פתיחת שוק היא מהלך נכון, אבל הסדר שבו עושים אותה קובע אם התוצאה תהיה צמיחה או אינפלציה.
