מאיר שטרית - ארבעה חודשים באוצר, וכולם ידעו שהוא יוצא

יש תפקידים שאפשר למלא בארבעה חודשים, ותפקיד שר האוצר אינו אחד מהם. מאיר שטרית קיבל את התיק בפברואר 1999, כשהממשלה כבר הייתה בדרך לבחירות, ועזב אותו ביולי אחרי שהיא הפסידה בהן.

מה שר אוצר יכול לעשות לפני בחירות

כמעט כלום, וזאת אמירה מקצועית ולא ביקורת. רפורמת מס דורשת חקיקה ותקופת היערכות. תקציב חדש דורש קואליציה שתחזיק מעמד. שינוי מבני דורש שנים של מעקב. שר שנכנס לחודשים ספורים בתקופת בחירות יכול בעיקר לחתום על מה שרץ, לשמור על היציבות, ולהימנע מלקלקל.

יש גם כוח בכיוון ההפוך. תקופת בחירות היא בדיוק הזמן שבו הדרישות להגדיל הוצאה מתחזקות, כי לכל גורם פוליטי יש אינטרס להראות הישג. תפקידו העיקרי של האוצר ברגעים כאלה הוא לומר לא, וזאת עמדה חלשה כשכולם יודעים שאתה יוצא בעוד חודשיים.

מה הוא הביא איתו

שטרית הגיע מהשלטון המקומי, ושם למד כלכלה ציבורית מהזווית המעשית ביותר: ארנונה שצריך לגבות, שירותים שעולים כסף, ותקציב עירוני שחייב להסתדר בסוף השנה. ביבנה הוא הרחיב שכונות ובנה תשתיות, וזה עולם שבו רואים ישירות את הקשר בין הכסף שנכנס לשירות שיוצא.

הבעיה היא שהמעבר מעירייה למדינה אינו שינוי של קנה מידה בלבד. עירייה מנהלת תקציב, מדינה מנהלת גם מטבע, חוב, מס ומדיניות מאקרו. בארבעה חודשים לא מספיקים לעשות את המעבר הזה.

מה קרה סביבו

הוא נכנס אחרי שיעקב נאמן עזב את התיק בדצמבר 1998, בנסיבות של ממשלה שמתפרקת. אחרי הבחירות נכנס אהוד ברק לראשות הממשלה, ואברהם בייגה שוחט חזר לאוצר לכהונה שנייה.

הרצף הזה, שלושה שרי אוצר בתוך פחות משנתיים, הוא עצמו הסיפור. מדינה שמחליפה את האחראי על התקציב בקצב כזה מתקשה לנהל מדיניות ארוכת טווח, וזה בלט בכל דיון על הגירעון ועל רפורמות שנדחו שוב ושוב באותן שנים.

הקריירה של שטרית עצמו נמשכה עוד שנים רבות, במשרדי החינוך, המשפטים והפנים, ובמעבר מהליכוד לקדימה. האוצר נשאר בה כפרק קצר, ובעיקר כתזכורת לכך שהתפקיד הזה נמדד בזמן.