יצחק מודעי - שר האוצר של תכנית הייצוב ביולי 1985
משתי קדנציות: 1984-1986 עם פרס, ו-1990-1992 עם שמיר - האיש שחתך סובסידיות כשהמחיר כבר במאות
יצחק מודעי נולד ב-17 בינואר 1926 בתל אביב, מהנדס ומשפטן במקצועו ומהליברלים הוותיקים בליכוד. הוא כיהן כשר האוצר פעמיים: מ-13 בספטמבר 1984 עד 16 באפריל 1986 בממשלת האחדות של שמעון פרס, ואחר כך שוב מ-11 ביוני 1990 עד 13 ביולי 1992, הפעם אצל יצחק שמיר. הוא נפטר ב-14 במאי 1998.
יולי 1985 הוא התאריך שנצרב בזיכרון הכלכלי הישראלי. האינפלציה השנתית טיפסה אז למאות אחוזים, והממשלה אישרה תכנית חירום: קיצוץ תקציבי, פיחות חד, הקפאת מחירים ושכר, וחיתוך נרחב בסובסידיות. מודעי היה שר האוצר שחתם על המספרים, פרס סגר את הקואליציה מול ההסתדרות, ורבין נתן לתכנית את הגיבוי הביטחוני שנדרש כדי שתעבור. במונחים פשוטים, זו הייתה תכנית שגרמה ללחם להתייקר בבת אחת ואז לעצור במקום, ולמשכורת לשמור על ערכה אחרי שנים שבהן היא נשחקה כל חודש.
התכנית עבדה, ומהר. האינפלציה ירדה לקצב שאפשר לתכנן איתו תקציב משפחתי, נולד השקל החדש, ובנק ישראל קיבל תפקיד ברור יותר בניהול הריבית והמדיניות המוניטרית לצד האוצר. מודעי התעמת בדרך לשם עם ועדי עובדים ועם שרים שרצו להוציא יותר ממה שהתכנית התירה. ב-1986 הוא עזב את האוצר, ומשה נסים החליף אותו.
הקדנציה השנייה: קליטה ושמירה על המסגרת
ב-1990 חזר מודעי לאוצר, הפעם אצל שמיר, אחרי שפרס פוטר מהממשלה. גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר משך אחריו לחץ עצום על תקציבי הדיור והתעסוקה, ומודעי ניסה לשמור על מסגרת ההוצאה שנקבעה ב-1985 מול הלחץ הפוליטי להרחיב אותה. התקופה נראתה אחרת: עולים במגורים זמניים במקום שוק שעדיין יציב יחסית. ב-1992 הפסיד הליכוד לממשלת רבין, ומודעי יצא מהתפקיד בפעם השנייה והאחרונה.
הייחוד שלו הוא החתימה על תכנית הייצוב עצמה. מי שמחפש את הקשר בין הריבית, האינפלציה והמשכורת מוצא אצל מודעי דוגמה נקייה: קיצוץ כואב היום, תמורת מחיר שאפשר לתכנן מחר. זו הייתה מאקרו-כלכלה של חבילה שלמה, אוצר, בנק מרכזי וועדי עובדים יחד, ובלי אחד מהשלושה היא הייתה נשברת.
יולי 1985 נשאר זיכרון לאומי, וכל שר אוצר מאז נמדד, במידה זו או אחרת, מול מודעי ופרס. משקי בית רבים שעברו באותם חודשים מהחזקת דולרים כמקלט להשקעה בחיסכון שקלי עשו את המעבר הזה בדיוק בתקופה שהתכנית פעלה.
הליברלים בליכוד רצו שוק חופשי, אבל הייצוב דרש פיקוח זמני על מחירים ושכר, וזו הייתה סתירה ממשית לתפיסת העולם של מודעי. הוא עמד על התפר: לחתוך סובסידיה בלי לפרק את הקואליציה שתמכה בתכנית. עבור מי שחי אז מתחת לקו העוני, הלחם התייקר תוך יום. עבור שכיר ממוצע, תלוש המשכורת הפסיק להישחק כל חודש. שני הסיפורים נכונים במקביל, וזה בדיוק מה שהחבילה של 1985 עשתה.
מודעי היה מהנדס ומשפטן, לא כלכלן אקדמי, וב-1985 זה לא הפריע: את התכנית עצמה כתבו אנשי מקצוע, והשר היה מי שסגר אותה פוליטית. הסובסידיה שנחתכה מהמפעלים תורגמה לאשראי זול יותר בהמשך, והגירעון הממשלתי נסגר בחלקו. נסים המשיך את הקו אחריו. החזרה של מודעי ב-1990 הייתה פחות מיתולוגית מהראשונה: קליטת עלייה, דיור, ולחץ תקציבי מתמיד. מודעי ידע שהצלחת 1985 היא הון פוליטי שאפשר לבזבז בקלות, וניסה לא לבזבז אותו. ב-1992 הוא יצא, יצחק שוחט נכנס לתפקיד בשנות צמיחה, ותכנית הייצוב נשארה השם שעדיין נצמד לאוצר הישראלי עד היום.
החבילה של 1985 הייתה פוליטיקה לפני שהייתה כלכלה. פרס סגר את ההסכם מול ההסתדרות, רבין נתן את הגיבוי הביטחוני, ומודעי חתם על המספרים. בלי אחד מהשלושה, האינפלציה הייתה ממשיכה לרוץ. הפיקוח הזמני על מחירים ושכר עמד בסתירה לתפיסה הליברלית של מודעי עצמו, והוא חתם עליו רק מפני שהחלופה הייתה קריסה כלכלית של ממש.
ב-1990, כשחזר לתפקיד, הייתה זו יותר קליטה מאשר מיתוס: עולים חדשים צריכים דיור, דיור דורש תקציב, ותקציב דורש מסגרת שמישהו שומר עליה. מודעי ניסה לא לבזבז את מה שהושג ב-1985, ויצא מהתפקיד ב-1992 כשהשקל החדש כבר היה עובדה קיימת בכל ארנק - זה ההישג שנשאר גם אחרי שהשם על דלת משרד האוצר התחלף כמה פעמים.
מ-1984 עד 1992, בשתי קדנציות נפרדות, יצחק מודעי היה שר שנדרש להתמודד עם תקציב שגדל מהר מכל סיסמה פוליטית. תכנית הייצוב של 1985 עדיין נשמעת היום בכל פעם שהמחיר בסופר, בהחזר המשכנתה או בשער החליפין זזים בבת אחת, תלוי באיזה חודש מדובר. הייחוד שלו כשר אוצר נשאר קשור לתכנית ההיא, והשאלה שהיא מעלה חוזרת בכל דור: מי משלם כשהמדינה בוחרת לחתוך סעיף תקציבי אחד על פני אחר, ומה בדיוק נשאר בבית אחרי שהסעיף הזה יורד מהנייר הממשלתי אל תלוש השכר.
