סטנלי פישר - חוזה שכר דביק ובנק מרכזי בזמן משבר

סטנלי פישר נולד ב-15 באוקטובר 1943 במזאבוקה, אז רודזיה הצפונית והיום זמביה, למשפחה יהודית של מהגרים מלטביה ומליטא. האב ניהל חנות כללית, והבית היה צמוד לחנות. בגיל 13 עברה המשפחה לרודזיה הדרומית. ב-1960 ביקר בישראל בתוכנית למנהיגים צעירים, ובחופשת קיץ קרא את התיאוריה הכללית של קיינס. 

פישר למד כלכלה בבית הספר לכלכלה של לונדון ב-1962 עד 1966, ואחר כך דוקטורט ב-MIT ב-1969. אצל פרנקלין פישר הוא למד על בחירת תיק השקעות על פני תקופות וגילאים שונים. בשיקגו פגש את רודי דורנבוש ואת יעקב פרנקל. ב-1973 חזר ל-MIT, ושם בנה דור של תלמידים שהגיעו אחר כך לבנקים מרכזיים עד לעמדות הבכירות ביותר. ב-1978 יצא ספר הלימוד "מאקרו-כלכלה" עם דורנבוש, ספר שפתח לכיתות רבות בעולם את עולם המאקרו. 

ב-1977 פרסם בכתב העת לכלכלה פוליטית את המאמר על חוזים ארוכים, ציפיות רציונליות וכלל כסף אופטימלי. גם אם הציפיות חכמות, שכר שנקבע לשנה או לשנתיים נשאר דביק (מהבחינה שהמגמה שלו נשארת) . הבנק המרכזי יכול עדיין להשפיע על תעסוקה בטווח הקצר, כי החוזים לא מתעדכנים כל בוקר. זו הייתה גישה של גשר בין מודל קיינסיאני לבין ביקורת הציפיות הרציונליות. 

אחר כך הפך פישר לכלכלן ראשי בבנק העולמי, סגן מנכ"ל קרן המטבע ב-1994 עד 2001, סגן יושב ראש בסיטיגרופ, נגיד בנק ישראל ב-2005 עד 2013, וסגן יושב ראש הפד ב-2014 עד 2017. ב-2005 קיבל גם אזרחות ישראלית.

פישר נפטר ב-31 במאי 2025 בלקסינגטון, מסצ'וסטס, בן 81.

כשהמשכורת נקבעה אשתקד והריבית זזה היום

קצת על התיאוריה הכלכלית הרבה שהשאיר פישר. נתחיל בשכר. חוזה שכר נחתם בדרך כלל פעם בשנה, לפעמים לשנתיים. המחירים בסופר יכולים לקפוץ באפריל או בנובמבר, והמשכורת זזה רק כעבור שנה - ובינתיים כוח הקנייה נשחק, או ההפך: אם המחירים יורדים (נדיר) והשכר נשאר, הבית לכאורה מרגיש עשיר יותר - האנשים מרגישים עשירים יותר. וההיפך - עליית מחירים בלי שהשכר יעלה - שוחקת את ההון של המשפחה והם מרגישים "עניים יותר". 

פישר התמחה בהשפעת הריבית על המחירים ועל השכר. והסביר איך ריבית של בנק מרכזי עובדת. הריבית משנה את החזרי המשכנתה, אשראי לרכב וחיסכון עוד לפני שכל החוזים מתעדכנים. ב-2008 בנק ישראל היה מהראשונים בעולם שהורידו ריבית, ומהראשונים שהעלו אותה כבר ב-2009, כשהמשק הישראלי חזר לנשום. למשפחה עם משכנתה זה היה הפרש של מאות שקלים בחודש - ההוכחה הפשוטה ביותר לשיעור של פישר: הכלי עובד כי המחירים והשכר אינם זזים יחד. ואם הם אינם זזי יחד - הבנק המרכזי צריך לעזור להם לזוז ביחד. 

בקרן המטבע טיפל במשברי מקסיקו, אסיה, רוסיה וברזיל. היפול שלו היה מהיר ומוקדם: נזילות, תנאי מדיניות, והודעה ברורה. בישראל בנה אמינות אחרי שנים של אינפלציה. השקל היה חזק וסחיר, יתרות המטבע גדלו, והמשק עבר את 2008 בלי קריסת בנקים מקומית ובמצב טוב מאוד יחסית לכלכלות אחרות בעולם. 

תלמידיו כוללים את בן ברננקי ואת מריו דראגי, שני אנשים שישבו אחר כך בכסאות שהוא הכיר מקרוב.

להרחבה: בן ברננקי - חקר את השפל הגדול כל חייו, ואז נחת עליו משבר משלו

הייחוד היה לחיות בשני עולמות בלי לפצל אותם. מודל של חוזה דביק בכיתה - באקדמיה., ואחר כך ישיבת ריבית בירושלים ובוושינגטון - הפרקטיקה. פישר דיבר עברית במבטא של דרום אפריקה, וניהל משק קטן פתוח כאילו היה מעבדה של מאקרו כלכלה חיה. המבקרים טענו נגדו שקרן המטבע תחתיו החמירה מיתונים. הוא ענה שמשבר מטבע בלי נזילות משאיר את המדפים ריקים יותר. בישראל נשאר זיכרון של נגיד שהוריד ריבית מוקדם, דיבר בשקט, והשאיר יתרות ורזרבות גדולות והיה בעיקר אחראי מבוגר ומקצועי. 

בישראל של 2008 עד 2012 בנק ישראל גם קנה מטבע חוץ, כדי לבלום שקל שהתחזק מדי ופגע ביצוא. פישר עצמו תיאר את יתרות המטבע כביטוח למשק קטן ופתוח, לא כאוצר נסתר. באותה רוח לימד גם ב-MIT: כל תרגיל מודל התחבר אצלו לשאלה של מדינה אמיתית, מה קורה לחוזה שכר כשהאינפלציה מפתיעה, ומה הבנק יכול לעשות בלי לשבור את האמון של הציבור בו.

עוד בשיקגו של תחילת שנות השבעים ישב בין מוניטריסטים לקיינסיאנים, וסירב לבחור מחנה שמוחק את השני. החוזה הדביק היה בשבילו הגשר בין השניים: ציפיות חכמות לצד מחיר שכר שלא זז כל בוקר, בדיוק כמו הסכם קיבוצי לשנתיים, שבו האינפלציה יכולה להפתיע וההסכם מגן או שוחק לפי הכיוון שהיא לוקחת. השכר לא מתעדכן כל בוקר, המחיר במכולת כן, והריבית היא הגשר ביניהם. מי שבונה אמינות בשקט משלם פחות כשהסערה מגיעה, כי הציפיות כבר יושבות בחוזה מראש.

ההיכרות שלו עם המשק הישראלי התחילה כמעט עשרים שנה לפני שהגיע לירושלים כנגיד. באמצע שנות השמונים, כשהאינפלציה בישראל רצה בקצב תלת ספרתי, הוא ליווה מטעם ממשלת ארצות הברית את תוכנית הייצוב של 1985. מי שקורא על נגידי בנק ישראל לדורותיהם מוצא אצלו מסלול חריג: תחילה יועץ חיצוני לתוכנית שבלמה את האינפלציה, וכעבור שני עשורים בעל הכסא שמחליט.

רשימת התלמידים שלו ארוכה בהרבה משני השמות שהזכרנו. קאזואו אואדה עומד היום בראש הבנק המרכזי של יפן, אילן גולדפיין ניהל את הבנק המרכזי של ברזיל, פרדריק מישקין כיהן במועצת הנגידים של הפד, ואוליבייה בלנשר היה הכלכלן הראשי של קרן המטבע. גרג מנקיו ודיוויד רומר כתבו בעצמם ספרי לימוד שמלמדים היום את הדור הבא. הכיתה שלו ב-MIT ייצאה מנהלי בנקים מרכזיים לכמה יבשות.

ב-2010 בחר בו כתב העת יורומאני לנגיד הבנק המרכזי של השנה, ומגזין גלובל פיננס העניק לו ציון A בדירוג הנגידים ארבע שנים ברצף. ב-2022 קיבל פרס מפעל חיים מטעם סנטרל בנקינג. הרגע החריג הגיע דווקא ב-2011, כשהגיש מועמדות לניהול קרן המטבע הבינלאומית, הגוף שבו שימש שבע שנים כמשנה למנהלת. המועמדות נפסלה בגלל סעיף בתקנון שקבע גיל מרבי של 65, והוא היה אז בן 67.

הכסא שפינה בירושלים ב-2013 עבר לקרנית פלוג, הנגידה הראשונה של בנק ישראל, והוא המשיך לוושינגטון, ומשם לייעוץ בבלאקרוק ולחברות בקבוצת השלושים. מה שנשאר מהמורשת לו היא לא החלטת ריבית או החלטות ריבית, אלא הרעיון שמחיר הכסף עובד בדיוק מפני שהשכר והמחירים אינם זזים יחד, ודור שלם שלמד את הרעיון בכיתה ואחר כך הפעיל אותו על משקים שלמים. הדרך שלו מחנות המשפחה באפריקה עד פסגת הכלכלה העולמית נשארה אחת הביוגרפיות החריגות במקצוע.