סטנלי פישר - חוזה שכר דביק ובנק מרכזי בזמן משבר
מזמביה ב-1943 עד בנק ישראל והפד: המאקרו שחיבר ספר לימוד, משבר אסיה וריבית ב-2008
סטנלי פישר נולד ב-15 באוקטובר 1943 במזאבוקה, אז רודזיה הצפונית והיום זמביה, למשפחה יהודית של מהגרים מלטביה ומליטא. האב ניהל חנות כללית, והבית ישב ליד החנות. בגיל שלוש-עשרה עברה המשפחה לרודזיה הדרומית. ב-1960 ביקר בישראל בתוכנית למנהיגים צעירים, ובחופשת קיץ קרא את התיאוריה הכללית של קיינס. למד כלכלה בבית הספר לכלכלה של לונדון ב-1962 עד 1966, ואחר כך דוקטורט ב-MIT ב-1969, אצל פרנקלין פישר, על בחירת תיק לאורך החיים. בשיקגו פגש את רודי דורנבוש ואת יעקב פרנקל. ב-1973 חזר ל-MIT, ושם בנה דור של תלמידים שהגיעו אחר כך לבנקים מרכזיים. ב-1978 יצא ספר הלימוד "מאקרו-כלכלה" עם דורנבוש, ספר שפתח כיתות בעולם. מת ב-31 במאי 2025 בלקסינגטון, מסצ'וסטס, בן 81.
ב-1977 פרסם בכתב העת לכלכלה פוליטית את המאמר על חוזים ארוכים, ציפיות רציונליות וכלל כסף אופטימלי. גם אם הציפיות חכמות, שכר שנקבע לשנה או לשנתיים נשאר דביק. הבנק המרכזי יכול עדיין להשפיע על תעסוקה בטווח הקצר, כי החוזים לא מתעדכנים כל בוקר. זו הייתה גשר בין מודל קיינסיאני לבין ביקורת הציפיות הרציונליות. אחר כך היה כלכלן ראשי בבנק העולמי, סגן מנכ"ל קרן המטבע ב-1994 עד 2001, סגן יושב ראש בסיטיגרופ, נגיד בנק ישראל ב-2005 עד 2013, וסגן יושב ראש הפד ב-2014 עד 2017. ב-2005 קיבל גם אזרחות ישראלית כדי לכהן בירושלים.
כשהמשכורת נקבעה אשתקד והריבית זזה היום
בכיס זה אומר חוזה שכר שנחתם בינואר. המחירים בסופר יכולים לקפוץ באפריל, אבל המשכורת זזה רק בעוד שנה. בינתיים כוח הקנייה נשחק, או להפך: אם המחירים נרגעים והשכר נשאר, הבית מרגיש עשיר יותר. לכן ריבית של בנק מרכזי עובדת. היא משנה משכנתה, אשראי לרכב וחיסכון, עוד לפני שכל החוזים מתעדכנים. ב-2008 בנק ישראל היה מהראשונים שהורידו ריבית, ומהראשונים שהעלו ב-2009 כשהמשק הישראלי חזר לנשום. בכיס של משפחה עם משכנתה זה היה הפרש של מאות שקלים בחודש. מי שקורא על הבנק המרכזי והריבית פוגש את השיעור הזה: הכלי עובד כי המחירים והשכר אינם מתעדכנים יחד.
בקרן המטבע טיפל במשברי מקסיקו, אסיה, רוסיה וברזיל. השיעור היה מהיר ומוקדם: נזילות, תנאי מדיניות, והודעה ברורה. בישראל בנה אמינות אחרי שנים של אינפלציה בזיכרון. השקל היה חופשי יותר, יתרות המטבע גדלו, והמשק עבר את 2008 בלי קריסת בנקים מקומית. בפד, תחת ג'נט ילן, הביא מבט בינלאומי: מה שקורה לשער ולשווקים בחוץ חוזר אל המשכנתה באטלנטה. ב-1989 יצא גם הספר "הרצאות במאקרו-כלכלה" עם אוליבייה בלנשר, ספר לבוגרי תואר שני. תלמידיו כוללים את בן ברננקי ואת מריו דראגי. בכיס זה אומר שספר לימוד וריבית בפועל יצאו מאותו ראש.
הייחוד היה לחיות בשני עולמות בלי לפצל אותם. מודל של חוזה דביק בכיתה, ואחר כך ישיבת ריבית בירושלים ובוושינגטון. הוא דיבר עברית במבטא של דרום אפריקה, וניהל משק קטן פתוח כאילו היה מעבדה של מאקרו כלכלה חיה. המבקרים טענו שקרן המטבע החמירה מיתונים. הוא ענה שמשבר מטבע בלי נזילות משאיר את המדפים ריקים יותר. בישראל נשאר זיכרון של נגיד שהוריד ריבית מוקדם, דיבר בשקט, והשאיר יתרות.
בישראל של 2008 עד 2012 ראו גם רכישות מטבע כשהשקל התחזק ופגע ביצוא. בכיס של מפעל ביטחוני או חברת תוכנה זה היה שער שקל שלא נתן למחירי החוץ להימחץ. פישר דיבר על יתרות כביטוח למשק קטן, לא כאוצר נסתר. בשיעורים ב-MIT נהג לחבר תרגיל של מודל לשאלה של מדינה אמיתית: מה קורה לחוזה שכר אם האינפלציה מפתיעה, ומה הבנק יכול לעשות בלי לשבור את האמון. ההשפעה יושבת בכל בנק מרכזי שסופר חוזי שכר לצד מדד, בכל ספר מאקרו שעדיין פותח בביקוש ובכסף, ובכל משק בית שרואה את ההחזר החודשי זז אחרי החלטת ריבית. בשיקגו של ראשית שנות השבעים ישב בין מוניטריסטים לקיינסיאנים, וסירב לבחור מחנה שמוחק את השני. החוזה הדביק היה הגשר: ציפיות חכמות לצד מחיר שלא זז כל בוקר. בכיס של עובד עם הסכם קיבוצי לשנתיים זה בדיוק המצב. האינפלציה יכולה להפתיע, וההסכם מגן או שוחק לפי הכיוון. פישר מת ב-2025. הכלל שנשאר בכיס ברור. השכר לא מתעדכן כל בוקר, המחיר במכולת כן, והריבית היא הגשר ביניהם. מי שבונה אמינות בשקט משלם פחות כשהסערה מגיעה, כי הציפיות כבר יושבות בחוזה.
ההיכרות שלו עם המשק הישראלי התחילה כמעט עשרים שנה לפני שהגיע לירושלים כנגיד. באמצע שנות השמונים, כשהאינפלציה בישראל רצה בקצב תלת ספרתי, הוא ליווה מטעם ממשלת ארצות הברית את תוכנית הייצוב של 1985. מי שקורא על נגידי בנק ישראל לדורותיהם מוצא אצלו מסלול חריג: תחילה יועץ חיצוני לתוכנית שבלמה את האינפלציה, וכעבור שני עשורים בעל הכיסא שמחליט.
רשימת התלמידים שלו ארוכה בהרבה משני שמות. קאזואו אואדה עומד היום בראש הבנק המרכזי של יפן, אילן גולדפיין ניהל את הבנק המרכזי של ברזיל, פרדריק מישקין כיהן במועצת הנגידים של הפד, ואוליבייה בלנשר היה הכלכלן הראשי של קרן המטבע. גרג מנקיו ודיוויד רומר כתבו בעצמם ספרי לימוד שמלמדים היום את הדור הבא. הכיתה שלו ב-MIT ייצאה מנהלי בנקים מרכזיים לכמה יבשות.
ב-2010 בחר בו כתב העת יורומאני לנגיד הבנק המרכזי של השנה, ומגזין גלובל פיננס העניק לו ציון A בדירוג הנגידים ארבע שנים ברצף. ב-2022 קיבל פרס מפעל חיים מטעם סנטרל בנקינג. הרגע החריג הגיע דווקא ב-2011, כשהגיש מועמדות לניהול קרן המטבע הבינלאומית, הגוף שבו שימש שבע שנים כמשנה למנהלת. המועמדות נפסלה בגלל סעיף בתקנון שקבע גיל מרבי של 65, והוא היה אז בן 67.
הכיסא שפינה בירושלים ב-2013 עבר לקרנית פלוג, הנגידה הראשונה של בנק ישראל, והוא המשיך לוושינגטון, ומשם לייעוץ בבלאקרוק ולחברות בקבוצת השלושים. מה שנשאר ממנו הוא לא החלטת ריבית אחת, אלא הרעיון שמחיר הכסף עובד בדיוק מפני שהשכר והמחירים אינם זזים יחד, ודור שלם שלמד את הרעיון בכיתה ואחר כך הפעיל אותו על משקים שלמים. הדרך מחנות המשפחה באפריקה עד פסגת הכלכלה העולמית נשארה אחת הביוגרפיות החריגות במקצוע.
