לקראת יום הכיפורים: תזכורת של כמה הלכות
כמה ציטוטים מן התלמוד ומפוסקי ההלכה החשובים ביותר, כתזכורת למי שמתיימרים להיות אדוקים במיוחד ולהטיף לאחרים. גמר חתימה טובה
1. חילול השם
תפילת יום הכיפורים של חיילים פרוסים במלחמה עם צרפת, 1870 (ציור: הרמן יונקר)
הרמב"ם: "יש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואף על פי שאינן עבירות, הרי זה חילל את השם. כגון שלקח [קנה] ואינו נותן דמי המקח לאלתר... או שירבה בשחוק או באכילה ושתייה אצל עמי הארצות וביניהן. או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס. וכיוצא בדברים הללו, הכל לפי גודלו של חכם - צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין" (יסודי התורה, פרק ה', הלכה י"א).
"המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה והגיע יום הכיפורים והוא עומד בתשובתו ובאו עליו ייסורין - אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות. אלא תשובה ויום הכיפורים וייסורין - שלושתן תולין [מעכבים את העונש] ומיתה מכפרת" (הלכות תשובה, פרק א', הלכה ד').
2. תורה בתשלום
מתוך הפיוט "כי הנה כחומר" לליל יום הכיפורים, בולי מועדים תשע"ז (ציור: דויד בן-הדור)
הרמב"ם (שהיה רופא במקצועו): "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעסוק במלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה... וסוף אדם זה שיהא מלסטם [שודד] את הבריות. מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא" (הלכות תלמוד תורה, פרק ג', הלכות י'-י"א).
ר' יוסף קארו, בעל השולחן-ערוך, בפירושו "כסף משנה": "כל שאין לו ממה להתפרנס, מותר ליטול שכרו ללמד, בין מהתלמידים עצמן, בין מן הציבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהציבור לדון או מהבעלי דינין [בתנאים הקבועים בהלכה].
"...אפשר לומר שכוונת רבינו [הרמב"ם] כאן הוא שאין לאדם לפרוק עול מלאכה מעליו כדי להתפרנס מן הבריות כדי ללמוד, אבל ילמוד מלאכה המפרנסת אותו, ואם תספיקנו מוטב, ואם לא תספיקנו - יטול הספקתו מהציבור... וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו ואחריו נוהגין ליטול שכרם מהציבור... שאילו לא היה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולין לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משתכחת חס ושלום, ובהיותה [של הפרנסה] מצויה - יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר".
ר' משה איסרליש (הרמ"א): "יעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי וימעט בעסק ויעסוק בתורה ויסיר תענוגי הזמן מליבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו [פרנסתו] אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה. ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו, שנאמר: 'יגיע כפיך כי תאכֵל, אשריך וטוב לך'. כל המשים על ליבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה [אלא] להתפרנס מן הצדקה - הרי זה מחלל השם ומבזה התורה, שאסור ליהנות מדברי תורה, וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטֵלה וגוררת עוון וסופו ללסטם [לשדוד] הבריות.
"... נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וסיפוק [צרכיו] מאנשי העיר, כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון... ויש מקילין עוד, דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים [הציבור], כדי להחזיק ידי לומדי תורה, שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה ברווח. ומכל מקום, מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה - מידת חסידות הוא ומתת אלוקים היא. אך אין זה מידת כל אדם, שאי-אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו" (יורה-דעה רמ"ו, כ"א).
3. גזל הרבים
תפילת "כל נדרי", פולין, 1905 בערך (ציור: מאוריצי מינקובסקי)
תוספתא: "אמרו חכמים: קשה גזל הרבים מגזל היחיד, שהגוזל את היחיד יכול לפייסו ולהשיב לו את הגזילה, ואילו הגוזל את הרבים - כגון מוכס הנוטל מס מעבר לקצבה או רועה המרעה את בהמותיו בשדות זרים - אינו יכול לפייסם ולהשיב להם מה שגזל מהם, מפני שאינו יודע למי להשיב" (בבא קמא, פרק י', הלכה י"ד).
שולחן-ערוך: "הרועים והגבאים והמוכסים תשובתן קשה מפני שגזלו את הרבים ואינם יודעים למי יחזרו. לפיכך יעשו בו [בכסף הגזול] צורכי רבים, כגון בורות שיחין ומערות [למים]" (חושן משפט, סימן שס"ו, סעיף א').
4. מלחמת מצוה
תפילת יום הכיפורים בבית הכנסת הגדול באמסטרדם, המאה ה-17 (תחריט: ברנרד פיקאר)
הרמב"ם: "אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה. ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממין [כיבוש הארץ בימי יהושע] ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מצר הבא עליהם. ואחר כך נלחם מלחמת הרשות, והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושִמְעו [כבודו]" (הלכות מלכים, פרק ה', הלכה א').
"במה דברים אמורים, שמחזירין אנשים אלו [מי שנטע כרם, מי שבנה בית ומי שהתארס] מעורכי המלחמה - במלחמת הרשות. אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" (הלכות מלכים, פרק ז', הלכה ד').
"הפורש מדרכי ציבור, אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מכלל ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן, אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן - אין לו חלק לעולם הבא... אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה - הרי זה מבני העולם הבא" (הלכות תשובה, פרק ג', הלכה י"א והלכה י"ד).
"עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה. ארבעה מהן עוון גדול, והעושה אחד מארבעתן אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה לפי גודל חטאו. ואלו הן: המחטיא את הרבים, ובכלל עוון זה המעכב את הרבים מלעשות מצוה" (הלכות תשובה, פרק ד', הלכה א').
5. הלבנת פנים ברבים
ערב יום הכיפורים, 1900 בערך (ציור: יעקב וילנס)
הרמב"ם: "אסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן ברבים. אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה, עוון גדול הוא. כך אמרו חכמים: המלבין פני חברו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא. לפיכך צריך אדם להיזהר בדבר זה, שלא לבייש חברו ברבים, בין קטן בין גדול. ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו.
"במה דברים אמורים [שאסור להוכיח ברבים על חטא]? בדברים שבין אדם לחברו. אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר - מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין, עד שיחזור למוטב" (הלכות דעות, פרק ו', הלכה ח').
6. צביעות
מתוך הפיוט "כי הנה כחומר" לליל יום הכיפורים, בולי מועדים תשע"ז (ציור: דויד בן-הדור)
תלמוד בבלי: "אמר לה ינאי מלכא [המלך] לדביתיה [לרעייתו שלומציון]: אל תתייראי מן הפרושין [חכמי ההלכה] ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין - שמעשיהן כמעשה זמרי [שבעל מדיינית בפרהסיה] ומבקשין שכר כפנחס [שחיסל אותם והציל את העם]" (מסכת סוטה, דף כ"ב, עמוד ב').
רש"י: "כלומר, שאין מראיהם כתולדותם, אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברם [פנימיותם שונה מחיצוניותם]. שהן רשעים ומבקשים שכר כפנחס, אומרים לבריות לכבדן כפנחס".
המהרש"א: "מעשה זמרי ודאי בגלוי ובפרהסיא היה... והן עושין בסתר ומראין עצמן בגלוי כפרושין לבקש שכר כפנחס. וכמה צדיקים היו שעשו מעשים טובים, וכן כמה רשעים היו שעשו מעשים רעים. אבל נקט [דווקא] אלו, זמרי ופנחס, שהיו עושים מעשים הופכיים בדבר אחד".
