
ג'יימס הקמן - הטיה במדגם והון שמתחיל בגן הילדים
משיקגו ב-1944: הסטטיסטיקאי שתיקן מחקרים שרואים רק מי שנכנס, ואחר כך מדד מה שווה שנת ילדות
ג'יימס ג'וזף הקמן נולד ב-19 באפריל 1944 בשכונת הייד פארק בשיקגו, בלי קשר לאוניברסיטה ששכנה ליד. ב-1956 עברה המשפחה לקנטקי ואחר כך לאוקלהומה, ושם פגש הפרדה גזעית של ברזיות, ספסלים ומסעדות. החוויה הזו דחפה אותו לחקור אחר כך פערי שכר והזדמנות. התיכון עבר בלייקווד, קולורדו, אצל פרנק אופנהיימר, פיזיקאי שלימד לחבר תיאוריה לראיה. תואר במתמטיקה סיים במכללת קולורדו ב-1965, דוקטורט בפרינסטון ב-1971. לימד בקולומביה, וב-1973 הגיע לשיקגו ונשאר שם, מלבד שנתיים בייל. ב-2000 קיבל את פרס נובל לכלכלה עם דניאל מקפאדן, על תיאוריה ושיטות לניתוח מדגמים בררניים. בכיס של נער שעבר מדרום לצפון זה אומר שכר שונה על אותה עבודה, ומחקר שעלול לראות רק מי שכבר בשוק.
ב-1979 פרסם בכתב העת אקונומטריקה את המאמר "הטיה של בחירת מדגם כשגיאת מפרט". אם רואים רק נשים שעובדות, אי אפשר להסיק משכרן על שכר של נשים שיכולות לעבוד ואינן עובדות. מי שנכנס למדגם אינו מקרי. התיקון של הקמן מוסיף שלב: קודם אומדים את הסיכוי להיכנס, אחר כך מתקנים את משוואת השכר. בלי התיקון, מדיניות נשענת על תמונה עקומה. אחר כך פנה להון אנושי מוקדם: גן, בית, וכישורים שאינם ציון במבחן. התשואה להשקעה בגיל שלוש גבוהה מהתשואה לקורס בגיל שלושים, כי הכישורים בונים זה על זה.
כשרואים רק מי שכבר בעבודה והשכר משקר
בכיס זה אומר סקר שכר. העיתון מפרסם שכר ממוצע במקצוע, אבל מי שנשאר בבית, מי שהתייאש, ומי שלא התקבל אינם בסקר. הממוצע נראה גבוה, והצעיר חושב שהמקצוע מניב. בפועל חלק מהגבוה נובע מבררנות: רק מי שהצליח נשאר. הקמן נתן דרך לתקן. בשוק הדיור, מחיר ממוצע של דירות שנמכרו אינו מחיר של דירות שלא ירדו למכירה. בביטוח בריאות, עלות ממוצעת של מי שקנה פוליסה אינה עלות של מי שנמנע. מי שקורא על מיקרו כלכלה של החלטה פוגש את הבור: הנתונים הם תוצאה של בחירה, לא תמונת מציאות מלאה.
הגן נכנס לכיס אחרת. שעת טיפול בילד עולה שכר מטפלת או שכר אם שנעדרת מהעבודה. השקעה בגן איכותי נראית יקרה היום. לפי הקמן היא חוסכת מחר: פחות נשירה, פחות פשיעה, יותר שכר בגיל שלושים. בכיס של משפחה בשכונה דלה זה ההפרש בין מסגרת טובה לבין שמרטף מקרי. המדינה שסופרת רק תקציב שנתי מפספסת את התשואה. הוא מדד תוכניות לגיל הרך בארצות הברית והראה שהתועלת החברתית עוברת את העלות, גם אחרי שמחשבים מס והנחה.
הייחוד היה לחבר אקונומטריקה קשה לשאלת שכר וילדות. הוא לא עצר בנוסחה. הוא רץ אחרי נתונים של תוכניות ישנות, ראיין, ומדד כישורים רכים: התמדה, שליטה עצמית, יכולת להגיע בזמן. בכיס של מעסיק אלה בדיוק התכונות שקובעות אם עובד נשאר. מי שמסתכל על מה זו כלכלה של חינוך פוגש אצלו לא סיסמה על בית ספר, אלא חשבון של גיל, תזמון ותשואה.
ההשפעה יושבת בכל מחקר שכר שמתקן בחירה, בכל ועדה על גיל הרך, ובכל דיון על הכשרה מאוחרת מול השקעה מוקדמת. בכיס נשאר כלל. המספר שרואים הוא לעיתים מספר של מי שנשאר במשחק. מי שבונה תקציב משפחה או מדינה על המספר הזה לבדו טועה. והשקעה בילד קטן אינה צדקה בלבד. היא מכונת שכר לעוד שלושים שנה, עם ריבית דריבית של כישורים.
בשיקגו בנה מרכז לכלכלת התפתחות אנושית, והמשיך למדוד מה קורה כשנותנים לילד סביבה יציבה בגיל שבו המוח גמיש. בכיס של הורה ישראלי זה גן עירייה מול מסגרת פרטית, שעות עבודה מול נוכחות בבית, ושאלה איזה שקל היום קונה יותר שכר לילד מחר. הקמן לא פטר את ההורה מהבחירה. הוא נתן מחיר לבחירה, והראה שמדיניות שמחכה לתיכון משלמת יותר על אותה תוצאה.
בכיס של השנים האלה ג'יימס הקמן פגש מחיר, שכר או אשראי, לא רק כותרת. Sample Selection Bias, 1979 הוא הציר. בחירה, הון אנושי מוקדם נשמע בסניף, במשכנתא או בתלוש, לפי החודש. הייחוד נשאר תיקון הטיה כשרואים רק מי שנכנס למדגם. מי שחי את התקופה זוכר החלטה אחת שהפכה לסכום בחשבון.