אלחנן הלפמן - סחר עם תשואה עולה וצמיחה מתוך רעיון

אלחנן הלפמן נולד ב-30 במרץ 1946 בג'לאל-אבאד שבקירגיזיה הסובייטית, למשפחה יהודית שנדדה במלחמה. הילדות עברה בפולין בבית ספר יהודי, וב-1957 עלתה המשפחה לישראל. הוא סיים תיכון, שירת בצבא ב-1963 עד 1966, ובמהלך השירות קרא את ספר הלימוד של פול סמואלסון והחליט ללמוד כלכלה במקום הנדסה. באוניברסיטת תל אביב סיים תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה ב-1969, ותואר שני ב-1971, במחזור הראשון של התוכנית. ב-1974 קיבל דוקטורט מהרווארד וחזר לתל אביב. שם עלה בסגל, היה דיקן, והחזיק קתדרה ליחסים כלכליים בינלאומיים. ב-1997 שב להרווארד כפרופסור לסחר. בכיס של עולה חדש בשנות החמישים זה אומר מצרכים בפיקוח, מטבע דל, ושאלה למה חלק מהסחורות מגיעות מחוץ וחלק מיוצרות כאן.

ב-1985 יצא הספר "מבנה שוק וסחר חוץ", יחד עם פול קרוגמן. התיאוריה הישנה אמרה שמדינות סוחרות כי הן שונות: קרקע מול הון, יין מול בד. הלפמן וקרוגמן הראו שמדינות דומות סוחרות זו עם זו כי יש תשואה עולה לגודל, תחרות לא משוכללת, ומגוון מותגים. המפעל שמייצר דגם אחד מוריד עלות ככל שהשוק גדל. הצרכן רוצה כמה גרסאות של אותה סחורה. התוצאה היא סחר בתוך אותו ענף: גרמניה ויפן מחליפות מכוניות, ישראל ואירופה מחליפות רכיבים אלקטרוניים. ב-1991, עם ג'ין גרוסמן, יצא "חדשנות וצמיחה בכלכלה העולמית". שם הצמיחה אינה נכנסת מבחוץ. היא נולדת ממחקר, מפטנט ומחיקוי, והסחר מפזר את הידע וגם את הרווח ממנו.

כשהמפעל חי משוק גדול ומחיר היבוא בסופר

בכיס זה אומר מחיר של טלפון, תרופה או רכב. הפיתוח עולה הון גדול. אם המוצר נמכר רק בעיר אחת, המחיר בשמים או שהדגם כלל לא קיים. אם הוא נמכר בעולם, העלות הקבועה מתפזרת על מיליוני יחידות, והמחיר במדף יורד. מכס על יבוא בענף כזה פוגע גם בצרכן וגם במפעל המקומי שקונה חלקים מחוץ. ישראל מייצאת שבב אחד ומייבאת שבב אחר מאותו תחום. זה לא יין מול בד. זה התמחות בדגם. מי שקורא על איך הכלכלה התפתחה בעידן של מפעלים גדולים פוגש את המודל הזה: הגודל עצמו הוא יתרון, והמגוון הוא מה שהלקוח משלם עליו.

הלפמן הוסיף שכבה פוליטית. קבוצות אינטרס משפיעות על מכס, על סובסידיה ועל פטנט, והמדיניות אינה נופלת מהשמיים. ספרים מאוחרים יותר, גם הם עם גרוסמן, תיארו איך שתדלנות מעצבת סחר. אחר כך כתב על תעלומת הצמיחה, על אי-שוויון וגלובליזציה, ועל הדרך שבה פירמות בוחרות מה לייצר בבית ומה להוציא לספק בחוץ. בכיס של שכיר בהייטק זה נשמע כך: השכר גבוה כי השוק למוצר הוא עולמי, והדירה ליד האשכול יקרה כי הפירמות נמשכות אל אותם מהנדסים. מי שנשאר מחוץ לאשכול משלם בנסיעה או בשכר נמוך יותר. הצמיחה האנדוגנית אומרת שתקציב מחקר, בית ספר ופטנט הם לא קישוט. הם מכונת מחירים עתידית.

הייחוד היה לבנות מודל שאפשר ללמד, שמסביר סחר תוך-ענפי בלי לוותר על חשבונית יצוא. הוא קיבל את פרס ישראל, את פרס אמת, ופרסי מחקר בינלאומיים על סחר וצמיחה. תלמידים ומאמרים שלו נכנסו לתוכניות לימוד מסן פרנסיסקו עד תל אביב. מי שקונה מניית יצואן במדריך המניות הגדול קונה, בין השאר, את הימור הגודל והמגוון שהוא תיאר. אם השוק נסגר במכס, התשואה לגודל נשברת והאשכול נחלש. אם השוק נשאר פתוח, המחיר לצרכן יורד והשכר ליד המפעל עולה.

עם גרוסמן בנה גם מודלים של פירמות שונות זו מזו: חברה פריון גבוהה מייצאת, חברה בינונית מוכרת בבית, וחברה חלשה נסגרת כשהסחר נפתח. בכיס של עובד במפעל טקסטיל ישן זה אובדן משרה. בכיס של מהנדס תוכנה זה שכר שעולה כי השוק למוצר הוא העולם. אי-השוויון בין עובדים אינו תקלה במודל, הוא תוצאה של פתיחה כשיש פערי פריון. לכן מדיניות השכלה והכשרה נכנסת לסחר: בלי כלים חדשים העובד משלם, ועם כלים הוא נהנה מהגודל. ספר מאוחר יותר, "המסתורין של הצמיחה הכלכלית", תירגם את המחקר לשפה של מוסדות, ידע והשקעה. ההשפעה נשארת בהסכמי סחר, בוויכוח על מכס, ובשאלה איפה לשים קו ייצור. הלפמן נתן שם למה שישראל עושה בפועל: מייצאת ידע ומוצרים מובחנים, מייבאת מוצרים מובחנים אחרים, וחיה מהגודל של השוק שמחוץ לגבול. בכיס זה נשאר כלל יומיומי. כשהמדף במכולת מציע עשרה מותגים במחיר סביר, מישהו כבר פיזר את עלות הפיתוח על העולם. כשהמדף מתרוקן למותג אחד יקר, הגודל נשבר, והבית משלם.