אבא לרנר - תקציב ככלי לתעסוקה וכלל המחיר השולי

אבא פתחיה לרנר נולד ב-28 באוקטובר 1903 בנובוסליציה, בסרביה, אז באימפריה האוסטרו-הונגרית. בגיל שלוש עברה המשפחה ללונדון. הוא עבד כחייט, כמורה, וניסה עסק, ואחר כך הלך ל-LSE לברר למה העסק נכשל. סיים תואר ב-1932 ולמד אצל היקס ואחרים. ב-1934 פרסם מאמר על שוויון בין מחיר לעלות שולית כתנאי יעילות. ב-1936 כתב על סימטריה בין מכס יבוא למס יצוא. ב-1943 יצא המאמר "מימון פונקציונלי והחוב הפדרלי", וב-1944 הספר "כלכלת הבקרה". לימד בארצות הברית, בין השאר בברקלי ובאוניברסיטאות נוספות. מת ב-27 באוקטובר 1982 בטלהסי, פלורידה, בן 78. בכיס של חייט צעיר בלונדון זה אומר מכונה, שכר דירה לחנות, ומחיר שלא כיסה את העלות.

המימון הפונקציונלי אומר שהתקציב אינו מטרה. התעסוקה והמחירים הם המטרה. אם יש מובטלים, הממשלה צריכה להוציא יותר או למסות פחות, גם אם נוצר גירעון. אם יש אינפלציה, ההפך. החוב הציבורי הוא תוצאה, לא אל. כלל לרנר במסחר אומר שמונופול נמדד בפער בין מחיר לעלות שולית: ככל שהפער גדול, הכוח גדול. בשוק סוציאליסטי מבוזר ביקש שמחירים ישקפו עלות שולית חברתית, כדי שהמשאב ילך למקום הנכון בלי מפקח על כל ברז. קיינס התנגד לו תחילה על הגירעון, ואחר כך חזר בו חלקית. היסטוריונים שאלו אם קיינס היה קיינסיאני או לרנריאני.

כשהגירעון הוא כלי והמדף ריק מקונים

בכיס זה אומר מובטל. אין שכר, אין קניות, החנות מורידה שעות. אם המדינה מחכה לאיזון תקציבי לפני שהיא שוכרת מורה או בונה כביש, התור לעבודה מתארך. לרנר אמר להוציא עכשיו, כי המשאב פנוי. כשהמפעלים כבר רצים במלוא הקיבולת, אותה הוצאה מזנקת למחירים. בכיס של משפחה זה ההבדל בין קיצבה במיתון לבין מדד שרץ בשיא. מי שקורא על מאקרו כלכלה של תקציב פוגש אצלו היפוך: לא "קודם נאזן ואחר כך נעסיק", אלא "נעסיק, והאיזון הוא תוצאה בתנאים הנכונים".

מדד לרנר נכנס לכיס בסופר. אם מחיר החלב רחוק מאוד מעלות הייצור השולית, יש כוח שוק. רגולטור יכול למדוד את הפער. בטלפון, בחשמל, בתרופה אותו כלל. בכיס זה מחיר גבוה בלי מחסור אמיתי, רק מחסור במתחרה. הספר מ-1944 ניסה לגשר בין שוק למדינה: מחיר נכון, תעסוקה מלאה, ובקרה בלי פקודה על כל כמות. המבקרים ראו נאיביות לגבי פוליטיקה של גירעון. הוא ראה נאיביות לגבי פולחן האיזון בשנות אבטלה.

הייחוד היה בהירות. הוא כתב משפטים קצרים על רעיון שהפחיד שרים. מי שמסתכל על מה זו כלכלה של מדיניות פוגש אצלו תקציב ככלי, לא כמוסר. בשנות השבעים הציע גם תוכנית נגד אינפלציה עם זכויות סחירות להעלאת מחיר, ניסיון לתת שוק לבעיית מדד.

ההשפעה יושבת בכל דיון על גירעון במיתון, בכל מדד כוח שוק, ובכל כלל תמחור של תשתית. בכיס נשאר כלל. אם יש ידיים פנויות, הגירעון יכול למלא אותן. אם הידיים תפוסות, הגירעון ממלא מחירים. לרנר לא ביקש גירעון תמידי. הוא ביקש לא לסגוד לאיזון כשיש תור לעבודה. החייט מלונדון זכר חנות שנכשלה כשהקונים נעלמו, והמדינה יכולה להיות הקונה שחוזר כשהשוק שותק.

ב-1951 יצא הספר "כלכלת תעסוקה", שפירט איך מוציאים וממסים לפי מצב המשרות והמחירים, לא לפי יעד גירעון קדוש. בכיס של שנות השפל זה עבודות ציבוריות. בכיס של שנות מלחמה זה מס שסופג ביקוש. הוא כתב שהמשק ההפוך דורש תיאוריה הפוכה: כשיש אבטלה, חסכון יתר הוא בעיה, לא מעלה. ב-LSE ישב ליד היקס, רובינס וקלדור, ועבר משוק סוציאליסטי אל קיינס בלי לאבד את כלל המחיר השולי. בכיס של רשות חשמל זה תעריף שקרוב לעלות של קילוואט נוסף, לא תעריף היסטורי. בכיס של שר אוצר זה שאלת אבטלה לפני שאלת הגירעון. שני הכיסים, אמר, הם אותו משק. מי שמפריד אותם משלם במדף ריק או במדד דוהר.

בכיס של השנים האלה אבא לרנר פגש מחיר, שכר או אשראי, לא רק כותרת. The Economics of Control, 1944 הוא הציר. מימון פונקציונלי, כלל לרנר נשמע בסניף, במשכנתא או בתלוש, לפי החודש. הייחוד נשאר התקציב ככלי לתעסוקה, לא כמטרה. מי שחי את התקופה זוכר החלטה אחת שהפכה לסכום בחשבון.