האנשים שאחזו בהגה: סיפורם של נגידי בנק ישראל לדורותיהם

במרחק הליכה קצר מהכנסת ומבית המשפט העליון בירושלים, שוכן מבנה בנק ישראל. מאז נוסד בדצמבר 1954, הבנק פועל כאי בודד של עצמאות מקצועית בתוך המערכת השלטונית. חוק בנק ישראל משנת 2010 אמנם מגדיר את תפקידיו במונחים מקצועיים כמו "יציבות מחירים" ו"מדיניות מוניטרית", אך בפועל, ההחלטות שמתקבלות בין כתליו הן אלו שקובעות כמה נשלם על המשכנתה בסוף החודש ומה יהיה כוח הקנייה של השקל בכיסנו.

לאורך שבעה עשורים כיהנו בתפקיד הנגיד עשרה אנשים בלבד. הם הגיעו מהאקדמיה, מהמגזר הציבורי וממוסדות פיננסיים בינלאומיים, ונקראו להוביל את המשק הישראלי ברגעי הכרעה: תקופות הצנע, היפר-אינפלציה, מלחמות ומשברים גלובליים. הנגיד הוא לא רק בנקאי, אלא היועץ הכלכלי הבכיר ביותר לממשלה, תפקיד הדורש לעיתים קרובות עמידה איתנה מול לחצים פוליטיים בשם היציבות המקצועית.

הכתבה שלפניכם סוקרת את שורת הנגידים שעמדו בראש המוסד מהקמתו ועד היום (ינואר 2026). היא בוחנת את הרקע האישי שממנו הגיעו, את תפיסת עולמם הכלכלית ואת האירועים המרכזיים שעיצבו את כהונתם ואת פני המשק הישראלי.

 דוד הורוביץ (1971-1954) - מהחלוציות ב"גדוד העבודה" להקמת הבנק המרכזי

הורוביץ - צילום: COHEN FRITZ (לע"מ)

• נגיד בנק ישראל לשעבר סטנלי פישר הלך לעולמו בגיל 81
• כמה הורדות ריבית יהיו בארה"ב ואיך זה ישפיע על הריבית המקומית?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

דוד ("דולק") הורוביץ, נגידו הראשון של בנק ישראל, נולד בשנת 1899 בגליציה המזרחית. בצעירותו נדדה משפחתו לווינה עקב מלחמת העולם הראשונה, ובנעוריו הוא התפרנס ממכירת עיתונים. לארץ ישראל עלה הורוביץ ב-1920, והיה דמות מפתח בתנועת העבודה המוקדמת: ממייסדי "השומר הצעיר" וקיבוץ בית אלפ, ומזכיר "גדוד העבודה". 

אף על פי שרכש את השכלתו הכלכלית כאוטודידקט, הורוביץ הפך עד מהרה לסמכות מקצועית מובילה. הוא כיהן כמנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית בתקופת המנדט, היה חבר במשלחת הסוכנות לאו"ם ב-1947, ועם קום המדינה מונה למנכ"ל הראשון של משרד האוצר - תפקיד שבו עיצב את יסודות המשק הישראלי הצעיר.

בשנת 1954, לאחר תקופת הכנה ממושכת, מונה הורוביץ לנגיד בנק ישראל הראשון. הוא כיהן בתפקיד במשך 17 שנים רצופות (ארבע קדנציות), תקופה שבה בנה את הבנק המרכזי כמוסד ממלכתי ועצמאי. הורוביץ ניווט את המערכת המוניטרית בימי קליטת העלייה ההמונית, תקופת הצנע והפיחותים הגדולים, תוך שהוא נדרש לאזן בין צורכי הפיתוח המואץ של המדינה לבין הצורך ביציבות כלכלית. מלבד פועלו בבנק, עמד בראש ועדות ציבוריות מרכזיות לבחינת ההשכלה הגבוהה ושכר עובדי המדינה, וזכה בפרס ישראל למדעי החברה (1968) ובפרס בראלי על כתיבתו הכלכלית הענפה.

• היילו מקצצת עובדים, מזיזה כסף ורצה קדימה לרובוטים
• "שלום, אנחנו ממוקד האבטחה של הבנק, זיהינו עסקה חשודה" - אם אתם מקבלים שיחה כזו...
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• קצבאות ביטוח לאומי - מה הסכום שתקבלו בעקבות ההצמדה?

הורוביץ היה איש הגות שפרסם עשרות ספרים, בהם ספרי זיכרונות כמו "בשליחות מדינה נולדת" ו"חיים במוקד", המתעדים את המאבקים הפוליטיים והכלכליים של תקופתו. הוא התגורר בירושלים בשכונת קטמון הישנה והיה נשוי לריבה מ-1920. בנו, דן הורוביץ, הפך לפרופסור לסוציולוגיה וממשיך דרכו בעולם האקדמי. דוד הורוביץ נפטר באוגוסט 1979 בגיל 80. כאות הוקרה לפועלו, ארונו הוצב בבניין בנק ישראל טרם קבורתו. דמותו של הורוביץ מזוהה עד היום עם ייסוד המערכת הפיננסית של ישראל.

משה זנבר (1976-1971) - ניווט המשק בין מלחמה למשבר

זנבר - צילום: COHEN FRITZ (לע"מ)

משה זנבר, נגידו השני של בנק ישראל, נולד ב-29 במרץ 1926 בקצ'קמט שבהונגריה בשם גוסטב סנדברג. בצעירותו שרד את מחנה הריכוז דכאו ואת "רכבת המוות", והוריו נספו באושוויץ. ב-1948 עלה לישראל באוניית מעפילים, ופחות משבועיים לאחר הגעתו נפצע קשה כלוחם בקרבות לטרון. את זיכרונותיו מהתקופה תיעד בספרו "שנה לאין קץ", מראשוני ספרי העדות שפורסמו לאחר השואה.

את דרכו המקצועית החל כחוקר וסטטיסטיקאי במכון למחקר חברתי שימושי, שם התמחה בכלכלת צרכנים וחלוקת הכנסות. ב-1958 השתלב במשרד האוצר והפך לאיש אמונם של לוי אשכול ופנחס ספיר. כיועץ כלכלי וכממונה על התקציבים (1964–1968), הנהיג חידושים כמו תקציב רב-שנתי והיה מאדריכלי מדיניות המיתון ופיתוח ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים. בשנים 1970–1971 אף ניהל בפועל את משרד המסחר והתעשייה והוביל את "עסקת החבילה" ההיסטורית לייצוב המשק.

בנובמבר 1971 מונה לתפקיד נגיד בנק ישראל. כהונתו הייתה מהסוערות והמורכבות שידע הבנק, בשל הצורך לממן את הוצאות העתק של מלחמת יום הכיפורים, בצל משבר האנרגיה העולמי. תחת הנהגתו עבר המשק להצמדת הלירה לסל מטבעות, והוא פעל לביטול אשראי מסובסד, למרות לחצים פוליטיים שהופעלו בנושא. זנבר ניהל את המשבר הבנקאי של בנק "ארץ ישראל-בריטניה" והנהיג את "אשראי החירום" שסייע להבראת המשק לאחר המלחמה.

גם לאחר פרישתו ב-1976, לא פסק מפועלו הציבורי. הוא עמד בראש "ועדת זנבר" לענייני השלטון המקומי, כיהן כיו"ר בנק לאומי (1988–1995) והוביל את המוסד ליציבות לאחר טלטלות קשות. לצד כל אלה, הקדיש שלושה עשורים להנהגת ארגוני ניצולי השואה - הקים את הקרן לרווחה לנפגעי השואה, כיהן כיו"ר הוועד המנהל של ועידת התביעות ונאבק להשבת רכוש יהודי גזול.

משה זנבר נפטר ב-1 באוקטובר 2012 בגיל 86. הוא הותיר אחריו מורשת של מנהיגות כלכלית שקולה, לצד מחויבות מוסרית עמוקה לזיכרון השואה ולרווחת השורדים. על שמו הוקם מכון מחקר במכללה למינהל ובניין שיקום במרכז הרפואי "דורות".

ארנון גפני (1981-1976) - סערת המהפך הכלכלי

                                                                                                                            גפני - צילום: אתר בנק ישראל

ארנון גפני נולד ב-14 ביולי 1932 בתל אביב וגדל כבן יחיד. מצד אביו, שמחה גפני (שהיה פקיד מכס בכיר וממקימי משרד האוצר), היה דור חמישי בארץ. בשל תפקידי אביו נדדה המשפחה ברחבי הארץ וגפני סיים את לימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה. את הכשרתו המקצועית רכש בארצות הברית, שם סיים תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה ב-1954, ובשובו לישראל שירת כעוזר היועץ הכספי לרמטכ"ל והשלים תואר שני בכלכלה באוניברסיטה העברית.

בשנת 1958 החל את דרכו המקצועית באגף התקציבים במשרד האוצר. הוא כיהן בשורת תפקידי ניהול בכירים, בהם מנהל נמל אשדוד, הממונה על התקציבים ומנכ"ל משרד האוצר. ב-1976 מונה לנגיד בנק ישראל, תפקיד שבו כיהן תחת ארבעה שרי אוצר שונים. תקופה זו הייתה אחת הסוערות בתולדות המשק: בשנת 1977 הוכרז ה"מהפך" הכלכלי שכלל ליברליזציה מהירה והסרת פיקוח על המט"ח. ללא ריסון תקציבי מקביל, המהלך הוביל לאובדן שליטה על המחירים והאינפלציה זינקה מרמה של כ-30% ליותר מ-100% בסוף כהונתו. ועדת בייסקי קבעה לימים כי בתקופה זו החלה תופעת ויסות מניות הבנקים, בלי שניתן לה מענה מערכתי.

לאחר פרישתו מהבנק ב-1981, פעל בשווייץ במיזמים של הברון רוטשילד לקידום שיתוף פעולה אזורי במזרח התיכון. בהמשך כיהן כיו"ר קונצרן "כור" ובשנת 1987 אף הוחזק כבן ערובה למשך יומיים על ידי עובדים שהתבצרו במפעל סולתם. הוא שימש כדירקטור בחברות מובילות והיה פעיל בחבר הנאמנים של בית לוחמי הגטאות.

בחייו האישיים היה נשוי לד"ר מירה ארשבסקי, חוקרת סרטן, ולזוג נולדו שלושה ילדים. לאחר גירושיהם חי בזוגיות עם צפרא אריאן גפני. ארנון גפני נפטר ב-13 באוגוסט 2015 בגיל 85 ונטמן בקריית ענבים.

משה מנדלבאום (1986-1982) - בצל האינפלציה הדוהרת ומשבר הבנקים 

מנדלבאום - צילום: סער יעקב (לע"מ)

משה יעקב מנדלבאום נולד בירושלים בשנת 1933, למשפחת מנדלבאום השורשית שבנתה את "בתי מנדלבאום" המפורסמים. את השכלתו התורנית רכש בישיבות "חברון" ו"פוניבז'", ולאחר מכן פנה למסלול אקדמי באוניברסיטה העברית, שם נמנה עם "נערי פטנקין" - דור הכלכלנים שעיצב את חשיבת המקרו-כלכלה בישראל. את הדוקטורט השלים באוניברסיטת ואנדרבילט בארצות הברית.

הוא החל את דרכו בשירות המדינה במשרד המסחר והתעשייה וטיפס לאורך שני עשורים עד לכיסא המנכ"ל (1977-1974). ב-1982 מונה לנגיד בנק ישראל, כשעל כתפיו הונחה האחריות לניהול המשק בתקופת שפל חסרת תקדים.

כהונתו של מנדלבאום עמדה בסימן איבוד שליטה מוחלט על המחירים במשק. ישראל נקלעה לאינפלציה דוהרת שהאמירה מרמות של 100% ועד לשיא היסטורי של כ-445% בשנת 1984. המציאות הכלכלית הייתה של חוסר ודאות יומיומי, כשהמחירים בחנויות הוחלפו מדי כמה שעות והציבור איבד את אמונו במטבע המקומי.

במקביל לסחרור המחירים, התפוצצה ב-1983 פרשת מניות הבנקים. הבנקים הגדולים בישראל ויסתו את מניותיהם במשך שנים כדי להבטיח עלייה מתמדת בערכן, עד לקריסה המוחלטת באוקטובר 1983 ("הבורסה השחורה"). מנדלבאום, כנגיד בנק ישראל, נאלץ להוביל את חילוץ המערכת הבנקאית באמצעות "הסדר המניות", שבו המדינה נטלה על עצמה את האחריות לחסכונות הציבור במיליארדי דולרים. ועדת בייסקי שחקרה את הפרשה מתחה ביקורת קשה על הפיקוח של בנק ישראל על המהלכים הללו, ובעקבות מסקנותיה סיים מנדלבאום את תפקידו ב-1986.

לאחר פרישתו מהבנק, הקדיש את מרבית זמנו לאקדמיה כמרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן ובמכללות נתניה ואשקלון. הוא שמר על חיבור עמוק לירושלים וכיהן במועצת העירייה.

מנדלבאום הלך לעולמו ב-14 בדצמבר 2020. הוא הותיר אחריו משפחה ענפה המחוברת לצמתי השלטון והמשפט בישראל: בנו שמואל מכהן כשופט, וחתנו הוא מבקר המדינה מתניהו אנגלמן.

מיכאל ברונו (1991-1986) - האדריכל של ייצוב המשק

ברונו - צילום: סער יעקב (לע"מ)

פרופ' מיכאל ברונו, נגידו החמישי של בנק ישראל, נולד ב-30 ביולי 1932 בהמבורג שבגרמניה. אמו, לוטה, הייתה פסנתרנית ומורה למוזיקה ואביו, ד"ר הנס ברונו, היה רופא ופעיל סוציאל-דמוקרט שהקים מרפאת פועלים. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עלתה המשפחה לארץ ישראל. 

ברונו גדל בחיפה, סיים את בית הספר הריאלי בשנת 1950 ושירת בנח"ל. את לימודיו האקדמיים החל בפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטה העברית, אך לאחר שעבר לקינגס קולג' באוניברסיטת קיימברידג', זנח את הפיזיקה בהשפעתו של ג'ון מיינרד קיינס ופנה ללימודי כלכלה. ב-1957 שב לישראל והשתלב במחלקת המחקר של בנק ישראל, שם עסק בניתוח התקציב הלאומי הראשון. בהמשך כיהן כמנהל המחלקה, השלים דוקטורט באוניברסיטת סטנפורד בהדרכת קנת' ארו והצטרף לסגל האוניברסיטה העברית, שם הועלה לדרגת פרופסור חבר ב-1967.

לצד הקריירה האקדמית המפוארת, שבמהלכה כיהן כפרופסור אורח ב-MIT ופיתח תאוריות של צמיחה והון עם ענקי כלכלה כפול סמואלסון ורוברט סולו, ברונו היה דמות מפתח בעיצוב המדיניות הכלכלית של ישראל. הוא עמד בראש צוות לתכנון פיתוח השטחים המוחזקים תחת לוי אשכול, כיהן בוועדת בן שחר לרפורמה במס ושימש כיועץ בכיר לשרי האוצר פנחס ספיר ויהושע רבינוביץ. 

ההישג המזוהה עימו ביותר היה חלקו המכריע בגיבוש תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, שבלמה את האינפלציה הדוהרת. ב-1986 מונה לנגיד בנק ישראל, ובתקופת כהונתו (עד 1991) הניח את היסודות ליציבות המחירים באמצעות שילוב של איזון תקציבי ושליטה על שער החליפין. במקביל לעבודתו בבנק, פרסם עם ג'פרי סאקס מחקרים פורצי דרך על סטגפלציה ושימש כנשיא האגודה האקונומטרית והאגודה הבינלאומית לכלכלה.

מעבר לפעילותו המקצועית, ברונו היה איש ציבור מעורב ופעיל שלום בולט. הוא היה מראשוני פעילי "שלום עכשיו", התנגד לסיפוח השטחים וקרא להקמת תשתית למדינה פלסטינית. הוא השתתף בהפגנות נגד מנחם בגין וניהל מאבקים סביבתיים למען שטחים ירוקים בירושלים שהגיעו עד לבג"ץ. לאחר סיום כהונתו בבנק ישראל ב-1991, זכה להכרה בינלאומית חסרת תקדים כשמונה לסגן נשיא והכלכלן הראשי של הבנק העולמי ב-1993. על פועלו המדעי והציבורי הוענקו לו פרס רוטשילד (1974) ופרס ישראל לכלכלה (1994). מיכאל ברונו נפטר בדצמבר 1996 בירושלים לאחר מחלה, והותיר אחריו את אלמנתו נטע ושלושת ילדיו, יעל, עידו ואסא. מורשתו מונצחת מדי שנה באמצעות פרס מיכאל ברונו המוענק לחוקרים צעירים מבטיחים.

 יעקב פרנקל (2000-1991) - הוגה שיטת ה"אלכסון"

פרנקל - צילום: קובי גדעון (לע"מ)

פרופ' יעקב פרנקל, הנגיד השישי של בנק ישראל, נולד ב-1943 בתל אביב וגדל בה. בוגר בית הספר "צייטלין", הוא השלים תואר ראשון בכלכלה ומדע המדינה באוניברסיטה העברית ב-1966. את התואר השני (1969) והדוקטורט (1970) בכלכלה קיבל מאוניברסיטת שיקגו היוקרתית. בשיקגו כיהן בהמשך כפרופסור מן המניין והופקד על הקתדרה לכלכלה בינלאומית. הוא נישא לניצה, רופאה ולעתיד פרופסור למדעי החיים, ונולדו להם שתי בנות (הזוג התגרש ב-2010). לפני שובו לישראל, צבר פרנקל ניסיון בינלאומי רב-ערך כיועץ הכלכלי הראשי ומנהל המחקר של קרן המטבע הבינלאומית (IMF), והיה חבר במועצת שבע המדינות המתועשות (G-7 Council) ובקבוצת 30 המדינות המפותחות (G-30).

בשנת 1991 מונה פרנקל לנגיד בנק ישראל, תפקיד שבו כיהן במשך קדנציה מלאה של תשע שנים (עד 2000). כהונתו הייתה משמעותית ביותר עבור המשק הישראלי; הוא היה הוגה שיטת ה"אלכסון" ובדצמבר 1991 הנהיג, יחד עם שר האוצר יצחק מודעי, את מדיניות "רצועת הניוד" של השקל מול סל המטבעות. שיטה זו, שצמצמה את אי-הוודאות האינפלציונית, תרמה משמעותית לריסון האינפלציה הגבוהה שאפיינה את ישראל עד אז, והובילה להתייצבות המחירים בשיעור נמוך כמקובל במדינות המפותחות. יחד עם זאת, החזקת הריבית ברמה גבוהה לאורך זמן משכה ביקורת על פגיעה בצמיחה והגברת האבטלה. במהלך כהונתו נמתחה עליו ביקורת גם בדוח מבקר המדינה על פדיון ימי מחלה והוצאות אש"ל, ובעקבות זאת חויב להחזיר מאות אלפי שקלים למדינה. כמו כן, הואשם בניסיון הסתרה של דו"ח ועדת זוסמן שהמליצה על העברת אחריות הריבית לידי ועדה מוניטרית.

לאחר פרישתו מבנק ישראל, המשיך פרנקל בקריירה גלובלית ענפה. הוא שימש כיו"ר וכמנכ"ל מועדון ה-30, כסגן יו"ר AIG העולמית, ומונה ליו"ר ג'יי פי מורגן צ'ייס אינטרנשיונל. בתקופות אלו היה ידוע בתחזיותיו הכלכליות האופטימיות, ואף התבטא בוועידת דאבוס ב-2006 כי "הצלחנו לבטל את המחזוריות בכלכלה", עמדה שנראתה באור אחר לאחר קריסת AIG והלאמתה על ידי הממשל האמריקאי ב-2008. פרנקל סירב להכיר באחריותו האישית לסיכונים שנטלה AIG. ב-2013 הוסרה מועמדותו לתקופת כהונה שנייה כנגיד בנק ישראל בעקבות דיון ציבורי בפרשה משנת 2006 בהונג קונג. על הישגיו האקדמיים והכלכליים הוענק לו פרס ישראל לכלכלה בשנת 2002. בשנים האחרונות, פרנקל פעיל מאוד במחאה נגד הרפורמה המשפטית בישראל, מתריע בפני נזקים כלכליים חמורים וקורא לנתניהו לעצור את החקיקה.

דוד קליין (2005-2000) - המאבק על עצמאות בנק ישראל ויציבות המחירים

                                                                                                                קליין - צילום: סער יעקב (לע"מ)

דוד קליין, נגידו השביעי של בנק ישראל, נולד ב-15 ביולי 1935 בתל אביב. את השכלתו האקדמית רכש באוניברסיטה העברית, שם סיים ב-1959 תואר ראשון בהיסטוריה כללית ובכלכלה, וב-1971 השלים דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. עוד בטרם סיים את לימודיו הראשונים, השתלב במשרד האוצר באגף תקציבים, הקים בו את צוות התכנון הרב-שנתי והיה שותף להקמת העיר ערד. בראשית שנות ה-60 אף נשלח ככלכלן במשלחת סיוע לאיראן לשיקום אזור קאזווין לאחר רעידת אדמה. ניסיונו הבינלאומי התרחב בשנים 1966-1972, אז עבד במחלקה למדיניות פיסקלית של קרן המטבע הבינלאומית. עם שובו לישראל, פעל במכון "תבל" למחקרי מדיניות ובנה עבור האוצר מודל אקונומטרי של המשק. בהמשך כיהן בתפקידים בכירים בבנק לאומי, ביניהם הכלכלן הראשי ומנהל החטיבה לתכנון אסטרטגי.

ב-1987 עבר לבנק ישראל בהזמנת הנגיד מיכאל ברונו, ושימש כמנהל המחלקה המוניטרית והפיקוח על מט"ח. בתקופת שירותו בבנק, תחילה כמנהל בכיר ומינואר 2000 כנגיד, פעל קליין בסביבה כלכלית מאתגרת שדרשה מעבר מאינפלציה דו-ספרתית ליציבות מחירים מתמדת. הוא הוביל ארבעה מהלכים מהפכניים שהקנו לבנק ישראל עצמאות תפעולית חסרת תקדים: הוא הפך את הריבית למכשיר המרכזי של המדיניות המוניטרית במקום שער החליפין, שחרר את שוק המט"ח מפיקוח ומיסוי, והוביל את המעבר לניהול מדיניות על פי יעדים כמותיים, בראשם יעד יציבות המחירים (1%-3%). קליין היה נחוש לשמור על יציבות מחירים שנשמרה בקושי רב החל משנת 1999, ולצד זאת קידם שינויים מבניים עמוקים לחיזוק התחרות במערכת הפיננסית, כולל אימוץ כללי באזל והפרדת הבעלות של בנקים מתאגידים ריאליים וקופות גמל.

לאחר פרישתו ב-2005, המשיך קליין לעסוק בניהול והגות כלכלית. הוא כיהן כיו"ר הדירקטוריון המייעץ של מיטב-דש וכדירקטור ב-AIG, אך עיקר מרצו הוקדש לתיעוד וניתוח המדיניות הכלכלית. בספריו, "נגד הזרם" (2009) ו"סיכום אישי" (2019), פרש את משנתו לגבי ביזור מוקדי הכוח הפיננסיים והחשיבות הקריטית של עצמאות הבנק המרכזי מול המערכת הפוליטית. בספרו על סטנלי פישר (2014), אף ניתח את השינויים בחוק בנק ישראל שהגבילו לדעתו את עצמאות הבנק. קליין נתפס כאיש מקצוע יסודי שלא נרתע מלהיות "נגד הזרם" למען השמירה על היציבות המוניטרית. דוד קליין נפטר ב-25 במאי 2021 בגיל 85, והותיר אחריו מורשת של בנקאות מרכזית עצמאית, מודרנית ובלתי מתפשרת.

סטנלי פישר (2013-2005) - מפסגת הכלכלה העולמית להנהגת בנק ישראל

                                                                                                 פרנקל - צילום: עמוס בן גרשום (לע"מ)

פרופ' סטנלי פישר (Stanley Fischer), נגידו השמיני של בנק ישראל, נולד ב-15 באוקטובר 1943 ברודזיה הצפונית (כיום זמביה), בשם שלמה בן פסח הכהן, וגדל בזימבבואה. הוא היה פעיל בתנועת "הבונים דרור" ושם הכיר את אשתו לעתיד, רודה קיט (שנפטרה ב-2020). את לימודי התואר הראשון והשני השלים בהצטיינות בבית הספר לכלכלה של לונדון (LSE) בשנים 1962–1966, ואת הדוקטורט בכלכלה קיבל ב-1969 מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). הקריירה האקדמית שלו הייתה מזהירה; הוא כיהן כפרופסור באוניברסיטת שיקגו וב-MIT, הנחה עשרות סטודנטים לדוקטורט, ובין היתר שימש כמנחה של מי שיהפוך לימים לנגיד הפדרל ריזרב, בן ברננקי. פישר נחשב למייצג בולט של האסכולה המוניטריסטית במקרו-כלכלה.

טרם הגעתו לישראל, פישר מילא שורה של תפקידים בכירים בממשל ובסקטור הפרטי בארצות הברית. הוא שימש כסגן נשיא וכלכלן ראשי של הבנק העולמי (1988–1990), וכמשנה למנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית (IMF) בין השנים 1994 ל-2001. לאחר מכן, עבר לסקטור הפרטי וכיהן כסגן יו"ר סיטיגרופ, הבנק המסחרי הגדול בעולם דאז. במהלך תקופות אלו, נמתחה עליו ביקורת מצד כלכלנים כגון חתן פרס נובל ג'וזף שטיגליץ, שרמז בספרו "אי נחת בגלובליזציה" לניגוד עניינים אפשרי בהתנהלותו ב-IMF מול האינטרסים של הממשל האמריקאי. ב-1985 נמנה פישר על צוות היועצים האמריקאים שסייע לישראל בגיבוש תוכנית הייצוב הכלכלית.

ב-1 במאי 2005 מונה פישר לנגיד בנק ישראל. הוא עלה לישראל, קיבל אזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות, והתגורר בהרצליה. כהונתו, שנמשכה שמונה שנים ואף הוארכה לתקופה שנייה ב-2010, עמדה בסימן ניהול מקצועי ושקול של המשק הישראלי בעיצומו של המשבר הכלכלי העולמי של 2008. פישר הוביל מדיניות מוניטרית אקטיבית, שכללה התערבות אגרסיבית בשוק המט"ח באמצעות רכישות דולרים בהיקפים חסרי תקדים, פעולה שנועדה למנוע ייסוף חד של השקל ולשמור על כושר התחרות של הייצוא הישראלי. הוא זכה להערכה גלובלית חסרת תקדים, קיבל ציון A (הגבוה ביותר) ממגזין "גלובל פייננס" פעמיים ברציפות, ואף הוכתר כ"נגיד השנה 2010" על ידי מגזין "יורומני". גם חברי כנסת, כמו שלי יחימוביץ', שיבחו את מנהיגותו בעת אישור חוק בנק ישראל החדש, חוק שהעניק לנגיד סמכויות נרחבות יותר.

בינואר 2013 הודיע פישר על סיום כהונתו. באפריל 2013 זכה בפרס חיים הרצוג על תרומה ייחודית למדינה. ב-2014 מונה לתפקיד סגן יושבת ראש הפדרל ריזרב בארצות הברית (ג'נט ילן), תפקיד בו כיהן עד 2017. לאחר מכן, שימש תקופה קצרה כדירקטור בבנק הפועלים. פישר, שהונו הוערך בעשרות מיליוני דולרים, היה נשוי לרודה עד מותה ב-2020, והותיר אחריו שלושה ילדים המתגוררים בארצות הברית: מייקל, דייוויד (סמנכ"ל שיווק בפייסבוק לשעבר) וג'ונתן. סטנלי פישר הלך לעולמו לאחר התמודדות עם מחלת אלצהיימר, ב-31 במאי 2025 בארצות הברית, והותיר מורשת של יציבות כלכלית ומנהיגות גלובלית יוצאת דופן.

קרנית פלוג (2018-2013) - פורצת הדרך הראשונה בבנק המרכזי

                                                                                                                  פלוג - צילום: חיים זך (לע"מ)

ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל התשיעית והאישה הראשונה בתפקיד זה, נולדה ב-9 בינואר 1955 בפולין ועלתה לישראל עם הוריה כשהייתה בת שלוש. משפחתה התיישבה בשכונת קריית יובל בירושלים, העיר שהפכה למרכז חייה ובה היא מתגוררת עד היום, בשכונת בית הכרם. 

פלוג צמחה בבית שהיה ספוג בעשייה ציבורית וכלכלית; אביה, נח פלוג, היה יושב ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ושימש כיועץ כלכלי בשגרירות ישראל בגרמניה, ואמה דורותה הייתה רופאת ילדים. היא למדה בתיכון ליד האוניברסיטה, והשלימה תואר שני בהצטיינות בכלכלה מהאוניברסיטה העברית ב-1980. ב-1985 סיימה את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה בניו יורק והחלה את דרכה המקצועית ככלכלנית בקרן המטבע הבינלאומית (IMF). פלוג נשואה לפרופ' שאול לאך, אף הוא מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, ולזוג שני ילדים.

ב-1988 חזרה לישראל והצטרפה למחלקת המחקר של בנק ישראל. לאורך השנים ביצעה מחקרים פורצי דרך בנושאי מקרו-כלכלה, שוק העבודה ועוני, והתמחתה בקשר שבין מדיניות ממשלתית להון אנושי. לאחר תקופת עבודה בבנק האינטר-אמריקאי לפיתוח, מונתה ב-2001 למנהלת מחלקת המחקר ולחברת הנהלת בנק ישראל. היא תרמה מניסיונה לוועדות ציבוריות מרכזיות, בהן ועדת טרכטנברג לשינוי חברתי-כלכלי וועדת ברודט לבחינת תקציב הביטחון. פלוג נודעה בעמדותיה המקצועיות העקביות: היא תמכה בהנהגת מס הכנסה שלילי, העלאת גיל הפרישה לנשים והשקעה מוגברת בשירותים חברתיים ותשתיות. ביולי 2011 מונתה למשנה לנגיד תחת סטנלי פישר, ועם פרישתו ב-2013 מונתה למחליפתו.

כהונתה כנגידה התאפיינה במאמץ לשמר את הצמיחה והיציבות בעידן של ריבית אפסית (0.1%), מדיניות שנועדה לבלום את התחזקות השקל ולסייע לייצוא הישראלי בסביבה גלובלית מאתגרת. החלטה זו הובילה לא פעם לחיכוך עם שר האוצר דאז, משה כחלון, שכן הריבית הנמוכה עודדה השקעות בנדל"ן והקשתה על הורדת מחירי הדיור. לאורך כהונתה הפגינה פלוג עצמאות מקצועית נחרצת; היא התנגדה להפחתות מסים מסוימות וקראה לשיפור הפריון במשק, גם כשעמדות אלו עמדו בסתירה למהלכי הממשלה. היחסים עם משרד האוצר הגיעו לנקודת שפל בעקבות דו"ח של בנק ישראל שביקר את תוכנית "מחיר למשתכן", וביולי 2018 הודיעה פלוג כי לא תתמודד לכהונה נוספת, תוך שהיא מדגישה את חשיבות הדרג המקצועי העצמאי במציאות פוליטית משתנה.

תפקודה של פלוג זכה להערכה בינלאומית יוצאת דופן, כאשר דורגה פעמיים (2014–2015) בצמרת נגידי הבנקים המרכזיים בעולם עם הציון A מטעם מגזין "גלובל פייננס". לאחר סיום תפקידה ב-2018, חזרה לאקדמיה כפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית וכיהנה כסגנית נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. היא זכתה באות אבירת איכות השלטון, ובפברואר 2022 מונתה לחברה בוועדת החקירה הממלכתית לרכש הצוללות וכלי השיט, תפקיד המבטא את המשך מעורבותה המקצועית בסוגיות הליבה של מדינת ישראל.

אמיר ירון (מ-2018) -מומחה המימון מוורטון בראש בנק ישראל

                                                                                                            ירון - צילום: קובי גדעון (לע"מ)

פרופ' אמיר ירון, נגידו העשירי של בנק ישראל, נולד בפברואר 1964 וגדל ברמת השרון וברמת גן. אביו, יעקב, היה כלכלן בכיר בבנק העולמי, ובעקבות עבודתו חיה המשפחה מספר שנים בארצות הברית. ירון שירת כקצין ביחידת היועץ הכספי לרמטכ"ל, השלים תואר שני בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב ודוקטורט באוניברסיטת שיקגו, תחת הנחייתו של חתן פרס נובל לארס פיטר הנסן. טרם מינויו לנגיד, בנה ירון קריירה אקדמית מפוארת בארצות הברית, שם כיהן כפרופסור לבנקאות ומימון בבית הספר "וורטון" של אוניברסיטת פנסילבניה. הוא נחשב לאחד החוקרים המובילים בעולם בכלכלה פיננסית, ופרסם את מודל בנסל-ירון, שזכה להכרה בינלאומית מצד ועדת פרס נובל על תרומתו לתמחור נכסים וניתוח סיכונים ארוכי טווח.

בדצמבר 2018 נכנס ירון לתפקידו כנגיד בנק ישראל. בראשית דרכו התמקד בנורמליזציה של המדיניות המוניטרית, תוך הדגשת הריבית ככלי מרכזי והובלת מהפכת הדיגיטציה בתשלומים (כניסת Apple Pay ותקן EMV). עם פרוץ משבר הקורונה בשנת 2020, הנהיג ירון מדיניות חסרת תקדים שכללה הורדת ריבית לרמה היסטורית של 0.1%, הזרמת נזילות לשווקים דרך רכישות אג"ח ממשלתיות ותאגידיות, ומתווה לדחיית הלוואות לציבור. בתפקידו כיועץ כלכלי לממשלה, תמך בצעדים פיסקאליים מרחיבים למרות הגידול בחוב, מתוך הבנה שזו הדרך לתמוך במשק בעת משבר ייחודי.

התקופה שלאחר המגפה הציבה אתגרים חדשים. בשנת 2022, עם התפרצות האינפלציה בישראל ובעולם, החל הבנק בסדרה של העלאות ריבית חדות, שהגיעו לשיא של 4.75% במאי 2023. באותה עת הוביל ירון גם רפורמות צרכניות, כגון מבנה אחיד למסלולי משכנתאות להגברת השקיפות. עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" באוקטובר 2023, פעל הבנק במהירות לייצוב השווקים באמצעות מכירת דולרים מיתרות המט"ח והשקת מתווה סיוע לנפגעי המלחמה ולעסקים קטנים.

בנובמבר 2023 הוארכה כהונתו של ירון לקדנציה שנייה. בטקס הארכת הכהונה ובחודשים שלאחר מכן, הביע הנגיד עמדות מקצועיות נחרצות, קרא לצמצום הגירעון דרך ביטול כספים קואליציוניים והדגיש את חשיבות העצמאות של בנק ישראל. בראשית 2024 החל הבנק בהורדות ריבית מדודות על רקע האטה באינפלציה וחששות מהאטה כלכלית בשל המלחמה. המגמה נמשכה גם בסוף שנת 2025; בנובמבר 2025, לאחר תקופה ארוכה של יציבות, הכריז ירון על הורדת הריבית לרמה של 4.25%, צעד שנתמך בהתחזקות השקל, ירידת פרמיית הסיכון של ישראל והתמתנות הלחצים האינפלציוניים.