מכר את הדירה מאחורי גבה, וזו הסיבה שהיא לא תקבל כלום

פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, מציג את אחת השאלות הכואבות ביותר בדיני משפחה: מה קורה כשבן זוג מוכר נכס שהוא מגורי המשפחה, בלי לשתף את בן הזוג השני - ובן הזוג השני טוען שמגיע לו חלק מהכסף?

השופטת מיכל ברדנשטיין הכריעה בשתי תביעות הדדיות בין בני זוג לשעבר שנישאו ב-2011 והתגרשו ב-2022. במוקד המחלוקת עמדה דירה בדיירות מוגנת שבה גרה המשפחה, וזכויות האיש בה נמכרו לצד שלישי.

הצדדים גרו יחד בדירה בת שתי קומות בדיירות מוגנת. הקומה העליונה היתה עם חזקה של אמו של האיש ואחיותיו, ובקומה הראשונה גרו בני הזוג. בשלב מסוים הם תפסו חזקה גם בקומה השנייה. בדירה נולדו ילדיהם המשותפים.

זכויות הדיירות המוגנת היו במקור של אביו של האיש. לאחר פטירתו ב-2011, נחתם ב-2013 הסכם שכירות חדש בין האיש ואמו לבין הבעלים. האיש מכר את זכויותיו לאחר הפרידה, ללא ידיעת האשה. בעקבות כך, האשה הגישה תביעה נגד הרוכש, וקיבלה ממנו 100 אלף דולר תמורת פינוי הנכס. האשה תבעה מחצית מהתמורה שקיבל האיש - 150 אלף דולר - בטענה שקיים שיתוף ספציפי בזכויות הדיירות המוגנת. מנגד, האיש טען שמדובר בנכס אישי חיצוני, ושאין לאשה שום זכות בו.

• שני ההורים הפרו את הסדר הראייה: מי ישלם את המחיר?
• חיו וישנו שלושה במיטה אחת - איך יחולק הרכוש?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

השופטת: זכות הדיירות המוגנת היא אישית

השופטת ברדנשטיין קיבלה את עמדת האיש בסוגיה זו. היא הבהירה כי "זכות הדיירות המוגנת נחשבת לזכות אישית, שדרכי העברתה מוגבלות ומנויות באופן ספציפי בחוק הגנת הדייר", וכי המחוקק קבע שהזכות הזו "אינה סחירה ואינה ניתנת להעברה לאחר, גם לא לבן זוג, אלא בתנאים מפורשים הקבועים בחוק".

עם זאת, בית המשפט בחן האם ניתן להכיר בשיתוף ספציפי בתמורה שהתקבלה מהמכירה, בהתאם להלכת השיתוף הספציפי שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון. השופטת יישמה את המבחנים שנקבעו בפסיקה, והגיעה למסקנה חד-משמעית, שלפיה "אין בפנינו 'דבר מה נוסף' להוכחת כוונה לשיתוף ספציפי בזכות האישית לדיירות מוגנת, שהיתה לאיש, מעבר למגורים המשותפים בדירה".

בית המשפט מנה שורה של נסיבות שפעלו נגד האשה: תקופת הנישואים - כעשר שנים - הוגדרה כ"בינונית לכל היותר"; לא ניטלה שום הלוואה משותפת עבור הדירה; השיפוצים שבוצעו עלו רק 40-30 אלף שקל - "סכום לא משמעותי"; לצדדים לא היה חשבון בנק משותף כלל - לאשה היה חשבון פרטי והאיש התנהל במזומן; ולא הוכחו שום מצגים או הבטחות של האיש כלפי האשה לגבי השיתוף בזכויות. השופטת דחתה גם את טענת האשה, שלפיה הסכם המכר נחתם לפני מועד הקרע, וציינה כי "טענה זו סותרת על פניה את אחת העובדות המוסכמות במתווה המוסכם".

• פנקס, תכשיטים ומזומן: הסכסוך הנוצץ נשלח למס הכנסה
• "לא נסעתי עם הרכב ולא ראו אותי": המשפט שפגע בגרסת התובע בתאונת הדרכים בקריות
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• האם ניתן לתבוע את אינטראקטיב ברוקרס בישראל?

תביעת האיזון: האשה תשלם לאיש

בתביעה השנייה - תביעת האיש לאיזון משאבים, קבע בית המשפט כי האשה היא בעלת הזכויות הסוציאליות העודפות ועליה לשלם לאיש. בית המשפט אימץ את שיטת האיזון השנייה בחוות הדעת האקטוארית, שלפיה האשה תשלם לאיש 40,564 שקל, בתוספת של הפרשי הצמדה ממועד הקרע, ויגובשו הסכמות לגבי זכויות שעדיין לא הבשילו.

בהתאם לפרקטיקה המקובלת, בית המשפט סירב לכפות את שיטת ההיוון על האשה כבעלת הזכויות העודפות, וקבע כי "אין לחייב את בעל הזכויות העודפות לשלם סכום חד פעמי שלעיתים הוא סכום בלתי מבוטל, שעה שאין לו אמצעים לכך".