משחקי ילדות שעלו 50 דולר נמכרים היום ב-870 אלף דולר - ושוק האספנות הפך לביזנס רציני

כמה הייתם משלמים היום על המשחק שהעסיק אתכם שעות ארוכות בילדותכם, זה שהייתם יושבים מולו עד אמצע הלילה בניסיון לשבור עוד שיא? קשה לתמחר "אהבה ישנה", וזאת הסיבה שמשחקי מחשב נוסטלגיים שפעם עלו כמה עשרות דולרים ונמכרו כמעט בכל חנות, נמכרים היום בסכומים הרבה יותר גבוהים - אפילו עשרות ומאות אלפי דולרים. 

משחקים ישנים משנות ה-80 וה-90, בעיקר עותקים סגורים שנשארו באריזה המקורית, הפכו לנכסי אספנות שנסחרים בסכומים שקשה להאמין - האגדה של זלדה עלה בסוף שנות ה-80 כ-50 דולר - ב-2021 שולמו עבורו 870 אלף דולר במכירה פומבית. סוניק הקיפוד עלה כ-40 דולר ונמכר באותה שנה בכ-430 אלף דולר. סופר מריו הגיע לכ-1.5 מיליון דולר. המשותף לכולם: עותקים סגורים שנשארו באריזה המקורית עשרות שנים.

מה שמניע את המחירים הוא שילוב של נדירות ונוסטלגיה. רוב האנשים שקנו את המשחקים האלה פתחו אותם ושיחקו. מי ששמר אותם סגורים החזיק בלי לדעת בנכס שמחירו יטפס. יש חברות מתמחות שבודקות את מצב המשחק והאריזה ונותנות לו ציון - עותק עם ציון גבוה יכול לשווה פי כמה מאותו משחק ללא ציון. חברת Wata Games ו-CGC הן שתי החברות הבולטות שמדרגות משחקים, ודירוג שלהן יכול להכפיל את המחיר בן לילה.

עותקים של משחקי פוקימון הראשונים לגיים בוי, שעלו כ-35 דולר בשנות ה-90, נמכרים היום באלפי דולרים - ויש עותקים נדירים שהגיעו ליותר מ-80 אלף דולר. גם טומב ריידר, שנמכר ב-1996 בכ-50 דולר, מגיע היום לאלפי דולרים אצל אספנים. פקמן, שעלה בשנות ה-80 כ-35 דולר, מגיע בעותקים סגורים נדירים למאות ואף לאלפי דולרים. מורטל קומבט לסגה, שעלה כ-60 דולר בשנות ה-90, נמכר היום בין 2,000 ל-5,000 דולר אצל אספנים.

הקונים הם שני סוגים שונים לגמרי. הראשון הוא האספן המקצועי שמתייחס למשחקים כנכס השקעה, בדומה לקלפי פוקימון, שעונים נדירים או רכבי אספנות - ומחכה שהמחיר יעלה כדי למכור ברווח. השני הוא מי שגדל על המשחקים האלה ומוכן לשלם כדי להחזיר משהו מהילדות. שתי הקבוצות האלה יחד הן שמניעות את המחירים כלפי מעלה.

האינטרנט שינה את השוק הזה לגמרי. אם פעם אספן בישראל לא יכול היה להגיע לקונה ביפן, היום המכירה מתבצעת בקלות דרך eBay, בתי מכירות פומביות מקוונים כמו Heritage Auctions ו-Goldin, ופלטפורמות ייעודיות לאספני משחקים. היו אנשים שמצאו בבית משחקים שנשארו סגורים במגירה עשרות שנים ומכרו אותם במחירים שלא דמיינו. הנפח הגדול של העסקאות מגיע דווקא ממשחקים שנמכרים בכמה מאות עד כמה אלפי דולרים, לא רק מהשיאים של מיליון דולר שעושים כותרות.

הכסף הגדול לא מגיע לחברות שיצרו את המשחקים. כשעותק של סופר מריו נמכר ב-1.5 מיליון דולר, הכסף הולך לאספן שהחזיק אותו ולבית המכירות - לא לנינטנדו. בשנות ה-90 החברות מכרו מיליוני עותקים: סדרת מריו מכרה לאורך השנים יותר מ-890 מיליון עותקים, סדרת פוקימון עברה את רף ה-480 מיליון. הכסף של אז הגיע לחברות. הכסף של היום, ממשחקים ישנים, עובר בין אספנים וסוחרים.

נינטנדו, סגה וסוני ממשיכות להרוויח מהנוסטלגיה בדרך אחרת. נינטנדו קלאסיק מיני נמכרה בכ-60 דולר ומכרה יותר מ-10 מיליון יחידות. סגה השיקה מגה דרייב מיני עם משחקי סוניק ומורטל קומבט בכ-80 דולר. סוני השיקה פלייסטיישן קלאסיק ב-100 דולר. מעבר לקונסולות, החברות ממשיכות למכור בובות, קלפים, חולצות ודמויות אספנות. סדרת פוקימון לבדה הכניסה לאורך השנים יותר מ-150 מיליארד דולר ממשחקים, קלפים וצעצועים. סדרת מריו הכניסה יותר מ-60 מיליארד דולר. ביחד, המותגים הגדולים של עולם הגיימינג הכניסו יותר מ-250 מיליארד דולר - רובו ממוצרים חדשים, לא מהשוק המשני של האספנים.

סופר מריו נמכר פעם בכ-60 דולר והגיע ב-2021 לכ-1.5 מיליון דולר בעותק סגור. טומב ריידר נמכר בשנת 1996 בכ-50 עד 60 דולר, והיום עותקים רגילים שלו יכולים להגיע למאות דולרים, ובחלק מהמקרים גם לכמה אלפי דולרים בקרב אספנים. משחקי הפוקימון הראשונים של גיים בוי נמכרו בשנות ה-90 בדרך כלל בכ-30 עד 40 דולר. היום עותקים סגורים שנשמרו באריזה המקורית יכולים להגיע לאלפי דולרים, ובחלק מהמקרים גם לעשרות אלפי דולרים. היו גם עותקים נדירים שנמכרו ביותר מ-80 אלף דולר במכירות פומביות.

חלק מהקונים הם אספנים, אבל יש גם אנשים שפשוט גדלו על המשחקים האלה ומוכנים לשלם לא מעט בשביל משחק שהם מתגעגעים אליו מהילדות. משחקים שפעם היו זרוקים ליד הטלוויזיה או בתוך מגירה בבית, הפכו עם הזמן לפריטים נדירים יותר, במיוחד אם הם נשארו סגורים במשך שנים.