אלברט הירשמן - יציאה, קול ומה שעושים כשהשירות מתקלקל
מברלין ב-1915 עד 2012: הכלכלן שברח מנאצים, תכנן בפיתוח, ונתן שם לבחירה בין לעזוב לבין להתלונן
כלכלה אלברט אוטו הירשמן נולד ב-7 באפריל 1915 בברלין, למשפחה יהודית מתבוללת ברובע טירגארטן. האב היה נוירוכירורג. ב-1933, אחרי מות האב ועליית הנאצים, יצא לפריז בגיל שבע-עשרה. למד כלכלה ומסחר, שהה ב-LSE, נלחם בספרד, והשלים דוקטורט בכלכלה בטריאסטה ב-1938. בפריז עזר להבריח פליטים, וב-1941 הגיע לארצות הברית, שירת בצבא האמריקאי, ואחר כך ייעץ לתכנון בקולומביה. ב-1958 יצא "אסטרטגיית הפיתוח הכלכלי". לימד בייל, בקולומביה ובהרווארד, ומ-1974 במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. מת ב-10 בדצמבר 2012 בניו ג'רזי, בן 97. בכיס של נער ברלינאי זה אומר יציאה כפשוטה: רכבת, דרכון, חיים.
ב-1970 יצא הספר הקצר "יציאה, קול ונאמנות: תגובות לשקיעה בפירמות, בארגונים ובמדינות". כשהשירות מתקלקל יש שתי דרכים. יציאה: עוברים לחברה אחרת, לרשת אחרת, למדינה אחרת. קול: מתלוננים, מפגינים, כותבים, נשארים כדי לתקן. נאמנות מעכבת יציאה ונותנת לקול זמן. אם היציאה קלה מדי, הקול נחלש: הלקוחות הטובים הולכים, והחברה אינה שומעת. אם היציאה חסומה, הקול יכול להיות חזק או מדוכא. הספר נכנס למדע המדינה, לניהול, להגירה ולאיגודים. ב-1977 יצא "התשוקות והאינטרסים", על איך שוק מרסן תשוקות פוליטיות.
כשהבנק מתקלקל: לעבור סניף או להרים קול
בכיס זה אומר חשבון עובר ושב עם עמלות שעולות ותור שנמשך. יציאה: מעבירים משכורת לבנק אחר. קול: מכתב, פנייה לרגולטור, ועד לקוחות. אם כל הלקוחות החזקים בורחים ראשונים, נשארים מי שאין להם חלופה, והבנק אינו מתקן. אם כולם נשארים בלי קול, העמלה נשארת. הירשמן אמר שהתחרות אינה תמיד התרופה היחידה. לפעמים היא מרוקנת את מי שיכול היה לצעוק. מי שקורא על מיקרו כלכלה של שירות פוגש אצלו נאמנות כמחיר זמן: כמה חודשים נשארים לפני שמעבירים קרן השתלמות.
בפיתוח כתב על קישורים קדימה ואחורה: מפעל אחד מושך ספקים ולקוחות, והצמיחה אינה אחידה. זו הייתה תשובה לתכנון כולל. בקולומביה ראה פרויקטים שנכשלים ומצליחים באותו תקציב, והסיק שמנגנון תיקון חשוב מתכנון מושלם. יציאה וקול הם מנגנון התיקון. בכיס של תושב עיירה שבית הספר בה מתדרדר: לעבור דירה, או להיאבק בוועד. המהגר הוא יציאה מהמדינה. המפגין הוא קול. שניהם כלכלה, לא רק פוליטיקה.
הייחוד היה לקחת שקיעה, דבר שכל לקוח מכיר, ולתת לה שלוש מילים שעובדות במפעל, במפלגה וברכבת. מי שמסתכל על מה זו כלכלה של מוסדות פוגש אצלו אדם פעיל, לא רק מחיר. החיים שלו היו יציאה מברלין וקול נגד פשיזם. הספר היה תיאוריה שנולדה מביוגרפיה, בלי להפוך את הביוגרפיה לדרשה.
ההשפעה יושבת בכל מדד נטישת לקוחות, בכל דיון על בריחת מוחות, ובכל שביתה. בכיס נשאר כלל. לפני שבורחים, שואלים אם הקול עוד יכול לתקן. לפני שנשארים, שואלים אם הנאמנות אינה משלמת עמלת שקיעה. הירשמן לא דירג יציאה מעל קול. הוא אמר שהאיזון ביניהם קובע אם החברה מתקנת או נרקבת. הבנק, בית הספר והמדינה חיים באותו משולש, והחשבון מגיע לכיס בעמלה, בשכר לימוד או במס.
בקולומביה של שנות החמישים ראה כביש שנבנה חלקית, מפעל שחיכה לחשמל, ופקיד שתיקן תוכנית תוך כדי תנועה. הפיתוח, אמר, חי מקישורים לא מושלמים ומתיקון, לא מתרשים שלם. בכיס של חקלאי שם זה דרך שמגיעה באיחור ומורידה מחיר הובלה כשהיא סוף סוף נפתחת. היציאה לעיר והקול מול הפקיד היו כבר שם, לפני הספר. ב-1991 יצא "רטוריקת התגובה", על שלושה טיעוני נגד לכל רפורמה: היא תשיג ההפך, היא חסרת תועלת, היא מסכנת הישג קיים. בכיס זה ויכוח על רפורמת בריאות או מס. הוא לימד לזהות את הרטוריקה, לא לבטל כל זהירות. מי שמזהה את הדפוס חוסך זמן, וחוזר לשאלה האמיתית: יציאה, קול, או נאמנות שכבר אינה משתלמת.
בכיס של השנים האלה אלברט הירשמן פגש מחיר, שכר או אשראי, לא רק כותרת. Exit, Voice, and Loyalty, 1970 הוא הציר. יציאה, קול, נאמנות נשמע בסניף, במשכנתא או בתלוש, לפי החודש. הייחוד נשאר מה עושים כשהשירות מתקלקל. מי שחי את התקופה זוכר החלטה אחת שהפכה לסכום בחשבון.
המסלול יצא מברלין. הזמן עושה את שלו, והשאלה היומיומית חוזרת: מי משלם כשהמוסד בוחר סעיף אחד על פני אחר, ומה נשאר בבית אחרי שהסעיף יורד מהנייר אל התלוש. אלברט הירשמן עמד בחדר שבו מחליטים, והכיס בחוץ הרגיש את ההחלטה באיחור של חודש או של שנה.
