איתן ששינסקי - מס על גז, נפט ורווח ממשאב טבע בים

איתן ששינסקי נולד ב-29 ביוני 1937 בקיבוץ עין חרוד, להורים יוצאי גרמניה, וגדל בחיפה. סיים את בית הספר הריאלי ב-1955, שירת בגרעין נח"ל, ולמד כלכלה באוניברסיטה העברית: תואר ראשון ב-1961, שני ב-1963, שניהם בהצטיינות יתרה. דוקטורט קיבל מ-MIT ב-1966, אצל רוברט סולו, על תיאוריית ייצור ושינוי טכנולוגי. ב-1967 הצטרף למחלקה לכלכלה בעברית, ב-1974 היה לפרופסור מן המניין, והחזיק קתדרה למימון ציבורי על שם וולפסון. היה עמית בחברה האקונומטרית, חבר באקדמיות, ופרופסור אורח בפרינסטון, בהרווארד ובסטנפורד. ילד קיבוץ הכיר את זה כמשאב משותף, חשבונאות קבוצה, ושאלה מי מקבל את הערך כשהאדמה או הגז מניבים.

ב-12 באפריל 2010 מינה שר האוצר יובל שטייניץ ועדה בראשותו לבחון מיסוי נפט וגז, אחרי תגליות גדולות בים. בינואר 2011 הוגשו המלצות: תמלוג 12.5% נשאר, ניכוי התדלדלות מתבטל, ומוטל היטל רווחים מדורג. חלק המדינה עולה מכ-30% לסביבות 50% עד 60% לאורך חיי המאגר, עם הקלות לשדות שיפותחו מהר. הכנסת חוקקה את חוק היטל רווחי נפט ב-2011, שאחר כך הורחב למשאבי טבע. ב-2014 עמד בראש ועדה שנייה, בעיקר על ים המלח, וגם המלצותיה הפכו לחוק. בשנות השמונים ייעץ גם על הפרטת חברות ממשלתיות בבורסה.

כשהגז בכיריים כולל גם חלק לקופה הציבורית

בפועל זה נגע לחשבון חשמל ולחימום. המאגר בים הוא משאב של הציבור שניתן בזיכיון. אם המס נמוך, הרווח נשאר אצל היזם והמחיר לצרכן אינו בהכרח יורד. אם המס כבד מדי בתחילת ההשקעה, המאגר נשאר במים. ששינסקי חיפש מדרגה: קודם מחזירים השקעה, אחר כך המדינה נכנסת לרווח. מי שקורא על מיקרו כלכלה של משאב מתכלה פוגש אצלו היטל על רנטה, לא מס על מחזור. מבחינת משק בית מדובר בשקל בקופה לחינוך או לבריאות, מול שקל ברווח של שותפות קידוח. שניהם לגיטימיים, והוועדה קבעה יחס.

היזמים טענו ששינוי כללים אחרי הגילוי שובר אמון. הוא ענה שהכללים הישנים נכתבו למשק בלי מאגרים, ושחלק המדינה היה חריג מול העולם. בבורסה מניות הגז ירדו עם ההמלצות, ואחר כך חיו עם החוק. אצל חוסך בקרן שמשקיעה באנרגיה זה התבטא בתנודת מחיר. מנקודת המבט של האזרח זה תזרים עתידי לקרן לעתידות. הוועדה השנייה על ים המלח אמרה שאותו היגיון חל על אשלג וכימיקלים: משאב ציבורי, רווח חריג, היטל.

הייחוד היה להעביר תורת מיסוי משאבים מוועדה לחוק, בהתנדבות, תחת קמפיין לחצים. מי שמסתכל על מה זו כלכלה של רנטה פוגש אצלו לא מאמר בלבד אלא סעיף בפקודה. המחקר האקדמי שלו נגע גם לקצבאות, לשוק אנונות, ולרציונליות מוגבלת במיסוי. הוועדות הן מה שהבית הישראלי זוכר.

ההשפעה יושבת בחשבון החשמל, בדוחות השותפויות, ובקרן העושר. מה שנשאר בפועל הוא כלל. משאב מתכלה אינו משכורת של יזם בלבד. הוא קרן של הציבור שנגמרת פעם אחת. מס על רווח חריג, אחרי החזר השקעה, משאיר תמריץ לקדוח ומשאיר שקל לכיתה. ששינסקי כתב את הכלל הזה בשפת מימון ציבורי, והכנסת הפכה אותו לגבייה. הוויכוח על המחיר לצרכן נשאר, כי היטל על יזם אינו בהכרח הנחה בכיריים, והוא כן חלק מהחשבון הלאומי.

במאמרים על משאב מתכלה כתב שהמס האופטימלי יושב על הרנטה, לא על ההשקעה עצמה, כדי לא לכבות קידוח. הביטוי המעשי הוא היטל שמתחיל אחרי החזר הון, לא מהחבית הראשונה. הוועדה הישראלית הייתה תרגום של הכלל הזה למאגרים בים התיכון. היזמים קיבלו ודאות של תמלוג ישן, והמדינה קיבלה מדרגות על רווח. בבורסה זה הוריד מניות לזמן קצר. בקופה זה תזרים לשנים. ב-MIT של סולו למד איך הון וטכנולוגיה בונים תוצר. בירושלים הוסיף את השאלה מי שותף לתוצר כשההון הוא מאגר בים. בקיבוץ עין חרוד הישן זה נראה כמו רפת משותפת. אצל מדינת 2010 מדובר בקידוח בלווייתן ותמר. אותו דחף: לא להשאיר ערך משותף אצל מי שהגיע ראשון בלי כללי חלוקה. הוועדה הייתה הכלי, והחוק הוא מה שנשאר אחרי שהמצלמות כבו.

בשנים האלה איתן ששינסקי פגש מחיר, שכר או אשראי, לא רק כותרת. ועדות ששינסקי לגז הוא הציר. מיסוי משאבים, רווחה נשמע בסניף, במשכנתא או בתלוש, לפי החודש. הייחוד נשאר מס על רווחי גז ונפט בישראל. מי שחי את התקופה זוכר החלטה אחת שהפכה לסכום בחשבון.

• גיורא עופר - מנכ"ל דיסקונט ששיקם בנק מפסיד ב-2001
• דוד גולן - המנכ"ל הראשון של הבנק הבינלאומי ב-1972

מה עוד עשה, ומה יצא מזה בסוף

ועדת הגז לא הייתה הוועדה הראשונה שלו, וגם לא התפקיד הציבורי היחיד. בין 1972 ל-1974 היה היועץ הכלכלי של הכנסת, ב-1985 ייעץ למשרד ראש הממשלה בענייני רווחה, וב-1986 נסע לייעץ לממשלת מקסיקו על רפורמה במיסוי. ב-1987 עמד בראש ועדה לרפורמה במס הכנסה ליחידים, עשרים ושלוש שנים לפני שהשם שלו נדבק לגז. ואז בא הפרק הפחות צפוי: פרופסור למימון ציבורי שיושב בראש דירקטוריון. בין 1989 ל-1992 היה יו"ר חברת העובדים, ובין 1990 ל-1995 יו"ר כור תעשיות, הזרוע התעשייתית של ההסתדרות, בשנים שבהן הקונצרן עבר שיקום. מי שקרא אותו כאיש תיאוריה בלבד פספס חמש שנים של דוחות כספיים.

הוועדה השנייה, שמינה יאיר לפיד ביוני 2013, הייתה קרב אחר לגמרי. הפעם המשאב לא היה גז במים עמוקים אלא אשלג וברום מים המלח, והצד השני היה חברה נסחרת אחת. ההמלצה: תמלוג אחיד של 5% על כל המחצבות, ומעליו היטל מדורג על רווח חריג, 20% על רווח תפעולי של 14% עד 20% ו-42% מעבר לזה. כיל הגיבה באיום לעצור השקעות חדשות בישראל ולפטר עובדים, ואחר כך גם באיום לסגור את מפעל המגנזיום. הממשלה אישרה את הדוח בנובמבר 2014, ועדה של ארבעה ריככה אותו ב-2015, והחוק עבר בכנסת בנובמבר 2015.

וזה החלק שכדאי לומר ביושר. ההיטל על הגז נחקק ב-2011 עם ציפיות גדולות, וכסף בסדר הגודל שדובר בו אז עדיין לא הגיע. מי שבודק כמה ההיטל הכניס בפועל מוצא סכומים צנועים בהרבה, בין השאר מפני שפיתוח השדות התעכב שנים ומפני שהחוק מאפשר לנכות השקעות במאגרים ובתשתיות היצוא לפני שההיטל מתחיל לפעול. זה לא אומר שהמדרגה שבנה שגויה. זה אומר שהיטל על רווח חריג מתחיל לשלם באיחור, ושהתחזיות שנאמרו סביב הוועדה היו אופטימיות יותר מהחוק עצמו. הכסף שכן נכנס הולך לקרן העושר, שבאוצר מעריכים שתחזיק 42 מיליארד דולר ב-2050, ומצטרף לשאר ההכנסות הקטנות של המדינה ממשאבים, מריבית ומאגרות.

המקצוע שילם לו בכבוד הרבה לפני שהציבור הכיר את השם: עמית החברה האקונומטרית מ-1971, חבר זר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים מ-1984, חבר האקדמיה המלכותית השוודית למדעים, דוקטור לשם כבוד מבית הספר לכלכלה בסטוקהולם, וב-2011 גם עמית כבוד זר של האגודה האמריקאית לכלכלה וגם אות אביר איכות השלטון בבית. בין 2004 ל-2006 עמד בראש האגודה הישראלית לכלכלה. ואת המחקר על קצבאות ושוק האנונות סיכם ב-2007 בספר בהוצאת פרינסטון על התיאוריה הכלכלית של אנונות: מה קורה כשאנשים לא יודעים כמה שנים יחיו, ומי צריך לשאת בסיכון הזה. זו בדיוק השאלה שקרן פנסיה פותרת בכל חודש.