איתן ששינסקי - מס על גז, נפט ורווח ממשאב טבע בים

איתן ששינסקי נולד ב-29 ביוני 1937 בקיבוץ עין חרוד, להורים יוצאי גרמניה, וגדל בחיפה. סיים את בית הספר הריאלי ב-1955, שירת בגרעין נח"ל, ולמד כלכלה באוניברסיטה העברית: תואר ראשון ב-1961, שני ב-1963, שניהם בהצטיינות יתרה. דוקטורט קיבל מ-MIT ב-1966, אצל רוברט סולו, על תיאוריית ייצור ושינוי טכנולוגי. ב-1967 הצטרף למחלקה לכלכלה בעברית, ב-1974 היה לפרופסור מן המניין, והחזיק קתדרה למימון ציבורי על שם וולפסון. היה עמית בחברה האקונומטרית, חבר באקדמיות, ופרופסור אורח בפרינסטון, בהרווארד ובסטנפורד. בכיס של ילד קיבוץ זה אומר משאב משותף, חשבונאות קבוצה, ושאלה מי מקבל את הערך כשהאדמה או הגז מניבים.

ב-12 באפריל 2010 מינה שר האוצר יובל שטייניץ ועדה בראשותו לבחון מיסוי נפט וגז, אחרי תגליות גדולות בים. בינואר 2011 הוגשו המלצות: תמלוג 12.5% נשאר, ניכוי התדלדלות מתבטל, ומוטל היטל רווחים מדורג. חלק המדינה עולה מכ-30% לסביבות 50% עד 60% לאורך חיי המאגר, עם הקלות לשדות שיפותחו מהר. הכנסת חוקקה את חוק היטל רווחי נפט ב-2011, שאחר כך הורחב למשאבי טבע. ב-2014 עמד בראש ועדה שנייה, בעיקר על ים המלח, וגם המלצותיה הפכו לחוק. בשנות השמונים ייעץ גם על הפרטת חברות ממשלתיות בבורסה.

כשהגז בכיריים כולל גם חלק לקופה הציבורית

בכיס זה אומר חשבון חשמל וחימום. המאגר בים הוא משאב של הציבור שניתן בזיכיון. אם המס נמוך, הרווח נשאר אצל היזם והמחיר לצרכן אינו בהכרח יורד. אם המס כבד מדי בתחילת ההשקעה, המאגר נשאר במים. ששינסקי חיפש מדרגה: קודם מחזירים השקעה, אחר כך המדינה נכנסת לרווח. מי שקורא על מיקרו כלכלה של משאב מתכלה פוגש אצלו היטל על רנטה, לא מס על מחזור. בכיס של משק בית זה שקל בקופה לחינוך או לבריאות, מול שקל ברווח של שותפות קידוח. שניהם לגיטימיים, והוועדה קבעה יחס.

היזמים טענו ששינוי כללים אחרי הגילוי שובר אמון. הוא ענה שהכללים הישנים נכתבו למשק בלי מאגרים, ושחלק המדינה היה חריג מול העולם. בבורסה מניות הגז ירדו עם ההמלצות, ואחר כך חיו עם החוק. בכיס של חוסך בקרן שמשקיעה באנרגיה זה תנודת מחיר. בכיס של אזרח זה תזרים עתידי לקרן לעתידות. הוועדה השנייה על ים המלח אמרה שאותו היגיון חל על אשלג וכימיקלים: משאב ציבורי, רווח חריג, היטל.

הייחוד היה להעביר תורת מיסוי משאבים מוועדה לחוק, בהתנדבות, תחת קמפיין לחצים. מי שמסתכל על מה זו כלכלה של רנטה פוגש אצלו לא מאמר בלבד אלא סעיף בפקודה. המחקר האקדמי שלו נגע גם לקצבאות, לשוק אנונות, ולרציונליות מוגבלת במיסוי. הוועדות הן מה שהבית הישראלי זוכר.

ההשפעה יושבת בחשבון החשמל, בדוחות השותפויות, ובקרן העושר. בכיס נשאר כלל. משאב מתכלה אינו משכורת של יזם בלבד. הוא קרן של הציבור שנגמרת פעם אחת. מס על רווח חריג, אחרי החזר השקעה, משאיר תמריץ לקדוח ומשאיר שקל לכיתה. ששינסקי כתב את הכלל הזה בשפת מימון ציבורי, והכנסת הפכה אותו לגבייה. הוויכוח על המחיר לצרכן נשאר, כי היטל על יזם אינו בהכרח הנחה בכיריים, והוא כן חלק מהחשבון הלאומי.

במאמרים על משאב מתכלה כתב שהמס האופטימלי יושב על הרנטה, לא על ההשקעה עצמה, כדי לא לכבות קידוח. בכיס זה אומר היטל שמתחיל אחרי החזר הון, לא מהחבית הראשונה. הוועדה הישראלית הייתה תרגום של הכלל הזה למאגרים בים התיכון. היזמים קיבלו ודאות של תמלוג ישן, והמדינה קיבלה מדרגות על רווח. בבורסה זה הוריד מניות לזמן קצר. בקופה זה תזרים לשנים. ב-MIT של סולו למד איך הון וטכנולוגיה בונים תוצר. בירושלים הוסיף את השאלה מי שותף לתוצר כשההון הוא מאגר בים. בכיס של קיבוץ עין חרוד הישן זה רפת משותפת. בכיס של מדינת 2010 זה קידוח בלווייתן ותמר. אותו דחף: לא להשאיר ערך משותף אצל מי שהגיע ראשון בלי כללי חלוקה. הוועדה הייתה הכלי, והחוק הוא מה שנשאר אחרי שהמצלמות כבו.

בכיס של השנים האלה איתן ששינסקי פגש מחיר, שכר או אשראי, לא רק כותרת. ועדות ששינסקי לגז הוא הציר. מיסוי משאבים, רווחה נשמע בסניף, במשכנתא או בתלוש, לפי החודש. הייחוד נשאר מס על רווחי גז ונפט בישראל. מי שחי את התקופה זוכר החלטה אחת שהפכה לסכום בחשבון.