בן ברננקי - חקר את השפל הגדול כל חייו, ואז נחת עליו משבר משלו

מעט אנשים בהיסטוריה קיבלו הזדמנות כזאת, ומעטים עוד יותר היו רוצים אותה. בן ברננקי הקדיש עשרות שנים לשאלה אחת: למה השפל הגדול של שנות השלושים היה כל כך עמוק וכל כך ארוך. ב-2006 הוא מונה ליושב ראש הבנק המרכזי של ארצות הברית, הפד. שנתיים אחר כך המערכת הפיננסית העולמית התחילה לקרוס מולו, והוא היה צריך להוכיח שהתשובות שכתב במאמרים עובדות גם כשהטלפון מצלצל בשלוש בלילה.

הילד מדילון שלמד אצל סטנלי פישר

ברננקי נולד ב-1953 באוגוסטה שבג'ורג'יה וגדל בדילון, עיירה של 6,000 תושבים בדרום קרוליינה, שבה אביו וסבו ניהלו בית מרקחת. הוא היה תלמיד מצטיין, סיים הרווארד ב-1975, ואת הדוקטורט עשה ב-MIT ב-1979 בהנחיית סטנלי פישר, מי שיהיה אחר כך נגיד בנק ישראל וסגנו של ברננקי עצמו בפד. אחרי סטנפורד עבר לפרינסטון, שם עמד בראש המחלקה לכלכלה. ב-2002 מינה אותו הנשיא בוש לחבר מועצת הפד, ב-2005 לראש המועצה הכלכלית של הבית הלבן, ובפברואר 2006 ליושב ראש הפד, במקומו של אלן גרינספן, שכיהן 19 שנה.

מה הוא גילה על השפל

ההסבר המקובל לפניו, שניסחו מילטון פרידמן ואנה שוורץ, אמר שהשפל של שנות השלושים החמיר משום שכמות הכסף במשק התכווצה והבנק המרכזי ישב בחיבוק ידיים. ברננקי קיבל את זה והוסיף שכבה: הנזק הגדול לא היה בכמות הכסף אלא בקריסה של מנגנון האשראי עצמו. כשבנק נופל, נעלם איתו הידע שלו על הלקוחות. הבנק ידע מי בעל המכולת שמשלם בזמן ומי המפעל שכדאי לתת לו עוד חצי שנה. הידע הזה נצבר במשך שנים ולא עובר לבנק אחר. התוצאה היא שעסקים בריאים לגמרי מפסיקים לקבל אשראי, פשוט מפני שאין מי שמכיר אותם ומוכן להסתכן, ומפעל שיכול היה לשרוד סוגר את השערים. בין 1930 ל-1933 נסגרו בארצות הברית כ-9,000 בנקים, ומפקידים איבדו את כספם.

המאיץ הפיננסי

מכאן נולד הרעיון שהפך למזוהה איתו, המאיץ הפיננסי. כשמחיר של נכס יורד, השווי של הביטחונות שעומדים מאחורי ההלוואות יורד איתו. הבנק דורש יותר ביטחונות או מצמצם אשראי, הלווה נאלץ למכור, והמכירה מורידה את המחיר עוד. כל סיבוב מזין את הבא אחריו, ומה שהתחיל כירידה קטנה במחירים הופך למשבר אשראי. בישראל אפשר לראות את המנגנון בשוק הדיור: בעל דירה שערכה ירד מתקשה למחזר את המשכנתה, כי היחס בין ההלוואה לשווי הנכס השתנה לרעתו, ואם הרבה בעלי דירות נמצאים באותו מצב, הבנקים מהדקים את הברז לכולם.

2008: התיאוריה פוגשת את המציאות

במרץ 2008 קרס בנק ההשקעות בר סטרנס, ובספטמבר נפל ליהמן ברדרס, הפשיטת רגל הגדולה בהיסטוריה האמריקאית. ברננקי עשה בדיוק את ההפך ממה שעשה הפד בשנות השלושים. הוא הוריד את הריבית לטווח של אפס עד רבע אחוז בדצמבר 2008, פתח לבנקים ולחברות ביטוח, ובראשן AIG, קווי אשראי חירום, לחץ על הקונגרס לאשר את תכנית החילוץ של 700 מיליארד דולר, ואז עבר למהלך שאף בנק מרכזי גדול לא ניסה קודם: רכישת אג"ח ממשלתיות ואג"ח מגובות משכנתאות בהיקפי ענק, מה שכונה הרחבה כמותית. עד שסיים את הכהונה תפח המאזן של הפד מפחות מטריליון דולר ליותר מ-4 טריליון.

הביקורת הייתה חריפה משני הכיוונים. מימין טענו שהוא הציל בנקים שהתנהגו בחוסר אחריות, ובכך לימד את השוק שתמיד תהיה רשת ביטחון, ושהדפסת הכסף תביא אינפלציה. משמאל טענו שהוא ראה את בועת הדיור ולא עשה דבר, ושפעל מאוחר מדי. שתי הטענות עדיין חיות. מה שכן ידוע הוא שהתרחיש של שנות השלושים לא חזר: ב-2008 המערכת רעדה, אבל הפיקדונות לא נמחקו, האבטלה הגיעה ל-10 אחוז ולא ל-25, והאינפלציה שהזהירו מפניה לא הגיעה. ב-2013, כשרק רמז שהרכישות יצטמצמו, השווקים בעולם נפלו, אירוע שנקרא עד היום טנטרום הצמצום, ושלימד את כל הנגידים אחריו כמה מילה של יושב ראש הפד שווה.

מה נשאר מזה

הכלים שברננקי הפעיל בחירום הפכו לחלק מארגז הכלים הרגיל של בנקים מרכזיים. ג'נט ילן, שירשה אותו ב-2014, ניהלה את היציאה ההדרגתית מהם; הבנק המרכזי האירופי ובנק יפן אימצו את אותה שיטה; ובנק ישראל, תחת סטנלי פישר ואחר כך תחת אמיר ירון בקורונה, רכש אג"ח ומטבע חוץ מאותו היגיון. ב-2022 קיבל ברננקי את פרס נובל יחד עם דגלאס דיימונד ופיליפ דיבוויג, על העבודה שהסבירה למה בנקים שבירים מטבעם, ולמה נפילתם עולה כל כך ביוקר לכל המשק. הוא כתב על השנים האלה ספר בשם "האומץ לפעול", וממשיך לחקור במכון ברוקינגס בוושינגטון. איך בנק מרכזי מגיע מהחלטת ריבית עד למשכנתה שלכם אפשר לקרוא במדריך על הבנק המרכזי והריבית.

יושבי ראש הפד מ-1951 ועד היום

ברננקי היה יושב הראש ה-14 של הפד. הרשימה כוללת את כל מי שעמד בראש הבנק המרכזי האמריקאי מאז שהפד קיבל עצמאות מלאה ממשרד האוצר ב-1951.

• גיורא עופר - מנכ"ל דיסקונט ששיקם בנק מפסיד ב-2001
• דוד גולן - המנכ"ל הראשון של הבנק הבינלאומי ב-1972

המורה שלו סטנלי פישר ניהל את בנק ישראל באותן שנים בדיוק והצטרף אליו אחר כך לפד, ודון פטינקין, שלימד את פישר בירושלים, הוא מי שהסביר עוד בשנות החמישים איך כסף ומחירים מתיישבים בשיווי משקל, הבסיס שעליו ברננקי בנה.