דון פטינקין - כסף בשיווי משקל ואפקט היתרות בארנק

דון פטינקין נולד ב-8 בינואר 1922 בשיקגו, לבית של מהגרים יהודים ממזרח אירופה. ביום למד באוניברסיטת שיקגו, בערב ישב על גמרא במכללה העברית לתאולוגיה בעיר. התואר והדוקטורט הגיעו כולם משיקגו, והעבודה הסופית הוגשה ב-1947, אחרי שנה בוועדת קאולס לצדו של חוקרים שעסקו במודלים ובנתונים. לימד זמן קצר בשיקגו ובאילינוי, ובפברואר 1949 עלה לירושלים עם רעייתו דבורה. האוניברסיטה העברית חיכתה לו כמרצה, אבל מלחמת העצמאות דחתה את תחילת הלימודים. כשהשערים נפתחו שוב, הוא בנה תוכנית לימודים בכלכלה אנליטית כמעט מאפס: תרגיל, מודל, מחיר, כסף. סטודנט ירושלמי ב-1950 הכיר את זה כמחברת במקום שוק מפותח, ומרצה אחד שמלמד כמעט את כל הקורסים.

ב-1956 יצא הספר "כסף, ריבית ומחירים", עם כותרת המשנה על שילוב תורת הכסף ותורת הערך. עד אז רבים הפרידו: מצד אחד מחירים יחסיים של לחם ונעליים, מצד שני כמות שטרות. פטינקין שם את הכסף בתוך שיווי המשקל עצמו. הביקוש לשטרות תלוי במחירים ובהכנסה, והמחירים תלויים גם כמה שטרות מחזיק הציבור. מכאן אפקט היתרות הריאליות, שנקשר גם לשם פיגו. כשהמחירים יורדים, אותה כמות שטרות קונה יותר. משקי הבית מרגישים עשירים יותר ומוציאים. הביקוש מתאושש בלי לחכות רק להורדת ריבית. ב-1956 מונה גם למנהל המחקר במכון פאלק, שקם בתמיכת קרן אמריקאית וסיימון קוזנץ, ועמד בראשו עד ראשית שנות השבעים.

כשהשטר בארנק משנה את חשבון הקניות

בפועל זה דבר פשוט. אם המחירים במכולת יורדים ב-10% והמשכורת הנומינלית נשארת, היתרה בחשבון העובר ושב קונה יותר לחם, חלב ודלק. המשפחה מרגישה שהחיסכון גדל, גם בלי שהבנק העלה את הריבית. חלק מהגידול הזה יוצא לקניות, והחנויות מתמלאות שוב. אם המחירים רצים קדימה, אותה יתרה מצטמקת. הארנק דק יותר במונחי סחורה, והקניות מצטמצמות. זו הדרך שבה כסף נכנס למאקרו כלכלה של משק בית, לא כקישוט אלא כנכס שערכו זז עם המדד. בישראל של שנות החמישים, עם פיקוח ומטבע חדש, השאלה הייתה חיה: כמה לירות ביד, וכמה לחם הן קונות אחרי עליית מחיר.

פטינקין לא עצר במודל. הוא כתב על העשור הראשון של משק ישראל, על נזילות, על תנועות מחירים ארוכות, ועל הדרך שבה תיאוריה פוגשת משק קטן עם עלייה, ביטחון ומחסור במטבע חוץ. הוא עמד בראש המחלקה לכלכלה, היה דיקן מדעי החברה, וב-1982 עד 1986 כיהן כרקטור ונשיא האוניברסיטה העברית. האינפלציה הגבוהה הסתירה גירעונות, והוא לקח אחריות על מצב הקופה האקדמית והתפטר. ב-1970 קיבל את פרס ישראל בכלכלה. ב-1989 פרש להוראה כפרופסור אמריטוס. מת בירושלים ב-7 באוגוסט 1995, ממחלת לימפומה, בן 73. הספר מ-1956 נשאר ספר לימוד מתקדם לכסף במשך דור, עם מהדורה מורחבת ב-1965.

הייחוד היה כפול. בעולם הוא חיבר בין שיווי משקל של מחירים לבין ביקוש לכסף, ונתן שם לאפקט שמרגישים בארנק כשהמדד זז. בישראל הוא בנה מוסד: מחלקה, מכון מחקר, סטנדרט של מודל מול נתון. תלמידים שיצאו משם הגיעו לאוצר, לבנק ישראל ולאוניברסיטאות. מי שמסתכל על הבנק המרכזי והריבית מוצא אצלו את השאלה שקדמה לריבית ככלי יחיד: מה עושה כמות הכסף לערך היתרות בבית. אפקט פיגו-פטינקין אומר שהמחירים אינם רק תווית על מדף. הם משנים את עושר השטרות שהציבור כבר מחזיק, ולכן משנים צריכה. במשק עם אינפלציה גבוהה האפקט הזה אלים. במשק יציב הוא שקט, אבל הוא שם.

ההשפעה נשארת בכל דיון על שיווי משקל עם כסף, בכל קורס שמסרב להפריד בין "מחירים אמיתיים" לבין שטר, ובכל מוסד ישראלי שסופר נתונים לפני שהוא מתווכח. בירושלים של שנות החמישים לימד גם את המשק עצמו. הספר על העשור הראשון של ישראל ספר עלייה, הון וצריכה במספרים, בלי להסתיר את המחסור במטבע חוץ. סטודנט שיצא מהשיעור שלו ידע לקרוא תקציב ממשלתי כמודל, לא כנאום. במכון פאלק נבנו סדרות נתונים ששימשו את האוצר ואת בנק ישראל שנים אחר כך. אצל שכיר זה אומר מדד, שכר דירה וריבית שיושבים באותה משוואה, לא בשלוש שיחות נפרדות. כשהאינפלציה של שנות השמונים שחקה יתרות, האפקט שהוא תיאר הפך לחוויה יומית: השטר בארנק קנה פחות בכל שבוע, והצריכה הצטמצמה עוד לפני שהמשכורת עודכנה. פטינקין לימד שתיאוריה בלי קופה ריקה היא תרגיל, ושקופה בלי תיאוריה היא ספירה עיוורת. בירושלים של אחרי 1949 זה היה שיעור קיומי: המדינה החדשה הייתה צריכה גם מודל וגם חשבונית. הוא נתן את שניהם, והשאיר כלל פשוט: כשהמחיר זז, גם ערך הכסף שכבר יש לך זז איתו, והקנייה הבאה במכולת כבר מגלמת את התנועה הזו.

החדר בשיקגו, הספרים על קיינס, והקתדרה שקיבלה את שמו

לפני ירושלים היה חדר אחד בשיקגו שעיצב אותו. את הדוקטורט כתב אצל אוסקר לנגה, ובשנה שלפני ההגשה עבד כעוזר מחקר בוועדת קאולס. סביב השולחן שם ישבו לורנס קליין, קנת ארו, טריגווה הובלמו ויעקב מרשק, ושלושה מהארבעה קיבלו אחר כך פרס נובל. פטינקין הביא משם לירושלים הרגל אחד שנשאר: מודל שלא נבדק מול נתונים הוא רעיון, לא כלכלה.

אחרי הספר על הכסף הוא פנה לשאלה אחרת לגמרי: מה קיינס באמת חשב. ב-1976 פרסם ספר על התפתחות המחשבה המוניטרית של קיינס, וב-1982 קובץ מאמרים ששאל אם היו מי שהקדימו את התיאוריה הכללית. זה היה מעבר חריג. כלכלן שבנה מודלים הפך להיסטוריון של רעיונות, וישב על טיוטות ומכתבים כדי לבדוק מי אמר מה ומתי. לימים סטנלי פישר הקדיש מאמר לספר מ-1956, ועשה לפטינקין את מה שפטינקין עשה לקיינס: חזר לטקסט המקורי ושאל מה נשאר ממנו.

• גיורא עופר - מנכ"ל דיסקונט ששיקם בנק מפסיד ב-2001
• דוד גולן - המנכ"ל הראשון של הבנק הבינלאומי ב-1972

ההוקרה הגיעה מוקדם. פרס רוטשילד למדעי החברה ב-1959, שלוש שנים אחרי הספר, ופרס ישראל אחת עשרה שנים אחר כך. ב-1992, כשמלאו לו שבעים, הקימה האוניברסיטה העברית קתדרה לכלכלה על שמו, והראשון שישב בה היה ניסן ליויתן, תלמיד שלו שהפך לעמית. זו הדרך של מוסד לומר שהמורה עדיין בכיתה.

מה שהשאיר קשה למדוד במאמר אחד. יעקב פרנקל, שסיים את התואר הראשון במחלקה הזאת ב-1966 והגיע אחר כך לנגידות, הוא דוגמה אחת. גם איתן ששינסקי, שכתב מאוחר יותר על מיסוי משאבי טבע, יצא מאותה מחלקה. רשימת נגידי בנק ישראל לדורותיהם מלאה בבוגרים של המחלקה שפטינקין בנה כמעט לבד. ומי שרוצה להבין למה ריבית ותקציב הם שני כלים שונים מתחיל, בלי לדעת, מהשאלה שלו: מה עושה כמות הכסף לערך מה שכבר יש בארנק.