העבירה לבת חצי דירה, תבעה להחזיר - ותשלם 35 אלף
אלמנה מאשדוד טענה שבתה בודדה אותה מיתר הילדים והחתימה אותה על העברת דירה ללא תמורה - בית המשפט דחה את התביעה
אישה מאשדוד, אלמנה ואם לשישה, חתמה ביולי 2021 על תצהיר העברה ללא תמורה והעניקה לבתה את מחצית הזכויות שהיו לה ביחידת המגורים שבה היא חיה. חמש שנים אחר כך היא ביקשה מבית המשפט להחזיר לה אותן. השופטת עפרה גיא מבית המשפט לענייני משפחה באשדוד דחתה את התביעה במלואה וחייבה את האם ב-35 אלף שקלים הוצאות ושכר טרחה.
הדירה נרכשה מחברת "עמיגור" תמורת כ-200 אלף שקלים, אחרי כשני עשורים שבהם התגוררו בה האם ובעלה המנוח בשכירות ציבורית. היא רשומה בטאבו כיחידה רישומית אחת, אבל מחולקת פיזית לשתי דירות עם כניסות נפרדות. אחרי פטירת הבעל ב-2010 חתמו כל שישה הילדים על תצהירי הסתלקות, וצו הירושה קבע שיחידה אחת עוברת לבת והשנייה מתחלקת בינה לבין האם. רשם המקרקעין סירב לרשום את הפיצול, ובפברואר 2020 תוקן הצו בבית הדין הרבני כך ששתי היחידות נרשמו על שם הבת.
מי שילם את המשכנתא במשך 20 שנה?
בדיון בבית הדין הרבני נשאלה האם אם היא מסכימה לרישום, והשיבה: "כי לכל ילד יש בתים, והם לא רוצים את הבתים והבת... מטפלת בי. הילדים לא רוצים לטפל בי והיא מטפלת בי ולכן אני רוצה להעביר את הבית על שמה". בתביעה היא טענה אחרת: שהבת ניצלה את תלותה, ניתקה אותה מהכבלים, מלחצן המצוקה ומהטלפון הנייד, ואיימה שאם תיצור קשר עם אחיה "תזרוק אותה אל הרחוב".
הבת טענה שהיא זו שנשאה בהחזרי המשכנתה בין 1999 ל-2019, ושהדירה הובטחה לה תמורת הטיפול. בחקירה נשאלה מה מבין השניים, והשיבה: "זה גם וגם". לדבריה, "אבי זיכרונו לברכה אמר הדירה תהיה לך, על הטיפול המסור ומה שעשית בשבילנו".
למה טענת סעיף 5 לחוק המתנה לא הועילה?
חוק המתנה מבחין בין שני מצבים שונים לגמרי. כל עוד המתנה היא רק הבטחה שטרם בוצעה, סעיף 5 לחוק מאפשר לנותן לחזור בו, ובין השאר אם המקבל נהג כלפיו בהתנהגות מחפירה. אבל ברגע שהמתנה הושלמה בפועל - במקרה של מקרקעין, ברישום בטאבו - הדין משתנה: אין לנותן עוד זכות כללית לחזור בו רק מפני שהיחסים בין הצדדים התדרדרו. השאלה היחידה שנותרת היא אם ההסכמה המקורית לתת את המתנה הייתה תקינה מלכתחילה, כלומר אם לא נפל בה פגם ברצון.
השופטת גיא קבעה שהמתנה הושלמה ברישום, ולכן טענות לפי סעיף 5 לחוק המתנה - לרבות התנהגות מחפירה של המקבל - אינן רלוונטיות. נותרה רק השאלה אם נפל פגם ברצון. כאן היא קבעה: "לא הוכחה בפני תלות מקיפה ויסודית ששררה בין התובעת לבין הנתבעת, בוודאי לא כזו שניתן יהיה להניח ממנה כי שללה את רצונה החופשי".
למה הסכסוך פרץ דווקא ב-2022?
שניים מממצאיה הכריעו. הראשון: התצהירים של חמשת האחים היו זהים כמעט מילה במילה, ולמרות הכחשתם השופטת כתבה "אינני מקבלת טענה זו". השני: הנתק נוצר רק אחרי שהאחים גילו על ההעברה - ובשנת 2022, כשהתברר שהדירה מיועדת לפרויקט פינוי בינוי. בפסק דין אחר ניצל את הוריו הקשישים, העביר לעצמו שתי דירות - וכעת ישלם ביטלה אותה שופטת העברה דומה, שם הוכחה תלות קיצונית בהיעדר אוכל. גם במקרה ביקשה לבטל דירה שנתנה לבתה במתנה עקב אלימות - מה קבע ביהמ"ש? התוצאה הייתה הפוכה.
מה בכל זאת מספיק כדי להוכיח פגם ברצון אחרי שמתנה כבר נרשמה? הפסיקה דורשת ראיה לתלות ממשית ומוגברת, לא רק קרבה משפחתית או תחושת מחויבות. במקרה שבו הוכחה שלילת גישה למזון, בתי המשפט ראו בכך עדות לכך שהאם הייתה תלויה פיזית לחלוטין במקבלת המתנה בעת החתימה, עד כדי ספק אם הייתה לה יכולת אמיתית לסרב. שלילת גישה לטלפון או ללחצן מצוקה, כפי שנטען כאן, יכולה תיאורטית להגיע לאותה דרגה - אבל רק אם הוכחה בפועל ולא נותרה ברמת טענה.
נקודת הזמן הזאת, רישום הזכויות בטאבו, אינה עניין טכני בלבד. במקרקעין מתנה נחשבת מושלמת רק עם הרישום בפנקסי המקרקעין, ולא במועד החתימה על התצהיר או במועד מסירת החזקה. כל עוד הרישום לא הושלם, הנותן עדיין יכול לחזור בו בתנאים המקלים של סעיף 5; ברגע שהרישום מתבצע, הדלת נסגרת. כאן הרישום המתוקן הושלם בפברואר 2020, והתביעה הוגשה כשנתיים אחר כך, אחרי שהתברר הפוטנציאל הכלכלי בפרויקט פינוי הבינוי.
הבת העידה שעד היום לא רכשה דירה: "אם אני רוצה לקנות דירה, לא מימשתי את המשכנתא שלי". לצד זאת היא אמרה שזכות האם להתגורר בדירה נשמרת לה עד סוף ימיה.
