הפכו את הבנק למכשיר לקידום האינטרסים האישיים שלהם

"עסקים ספקולטיביים מן הסוג שבנק מסחרי ירחק מהם" - בכך עסק יוסף אפשטיין, בעיקר רכישת נכסי מקרקעין ופיתוחם. אז כיצד קרה שבנק מסחרי ותיק, בנק פוֹיְכְטְוַונְגֶר, העניק לו הלוואות של 50 מיליון לירות "כנגד בטחונות בלתי מספיקים בהחלט"? פשוט מאוד: אפשטיין היה הבעלים של הבנק.

בפברואר 1966 הוא השתלט על הבנק, לו היה חייב אז 10 מיליון לירות כנגד בטחונות מספיקים, מינה את רענן אמיר למנכ"ל והשניים "עשו בבנק כבתוך שלהם והפכוהו למכשיר למימון עסקיו של אפשטיין". כאשר שקעה ישראל במיתון, "הסתבך אפשטיין בעסקים אלה וכך משך את הבנק עימו", עד שהבנק קרס ובנק ישראל נאלץ לתפוס אותו בינואר 1967.

הציטוטים לקוחים מתוך הכרעתו של השופט משה לנדוי בערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר הרשיע את השניים בכך שרימו את המפקח על הבנקים ואת רואי החשבון של הבנק. הם הציגו ערבויות פיקטיביות של הבנק השווייצרי קושלנד והפנר בסך 4.5 מיליון דולר, כדי ליצור מצג שווא בנוגע לטיב עסקיו של פויכטוונגר עם אפשטיין וכדי שיוכלו לתת לו ערבויות מעל המותר. המחוזי זיכה אותם מגניבת ניירות ערך בסך 2.6 מיליון דולר ושניהם נדונו לארבע שנות מאסר.

 לאחז את עיני המפקח ורואי החשבון

את ערעוריהם של אפשטיין ואמיר דחה לנדוי בקיצור רב. מעשיהם נועדו "לאחז את עיני המפקח על הבנקים ועיני רואי החשבון שלהם, על מנת להמשיך בעסקי הבנק כשאלה כבר היו לאחר יאוש, ועל מנת לחפות על הפרת ההוראות בדבר נזילות, שבהתגלותה הייתה מביאה לסגירתו המיידית של הבנק. היה זה השלב האחרון והחמור ביותר בהתנהגותם ההרפתקנית" של השניים.

רוב פסק הדין בעליון הוקדש לשני סעיפי הגניבה, אשר עסקו בניירות ערך "הוליס" - תעודות דולריות שהנפיקה הסוכנות היהודית כנגד מלוות שנטלה למימון פעילותה באמצעות חברת הוליס ההולנדית. בשנת 1965 רכש הבנק תעודות הוליס ב-5 מיליון דולר, עד ספטמבר 1966 מכר תעודות ב-4.8 מיליון דולר, אך העביר לחברת הוליס רק 3.1 מיליון דולר ולכן היה חייב לה עוד 1.9 מיליון דולר. כסף זה לא היה בקופתו, הוא נאלץ ללוות אותו מבנק ברקליס ואמור היה לשעבד תעודות הוליס ב-2 מיליון דולר. מה עשו אפשטיין ואמיר? שעבדו תעודות שכבר מכרו ללקוחות הבנק, אך נותרו פיזית בידיו כנאמן של הרוכשים.

המדינה טענה שזו הייתה גניבה; ההגנה טענה שהם התכוונו להחזיר את התעודות, ובכלל - לאחר שהבנק פרע את חובו לחברת הוליס, הוא קיבל ממנה תעודות בסך 1.9 מיליון דולר ואותן הפקיד במקום אלו של לקוחותיו. הטענה השנייה התקבלה על דעתו של המחוזי, אך לנדוי אומר: "די להעלות טענה מפולפלת זו על הכתב כדי להיווכח מיד שאין לה שחר".

ראשית, אפשטיין ואמיר נטלו תעודות בגובה 100,000 דולר יותר מאלו שכביכול הפקידו, כך שגניבה בסכום זה ודאי הייתה כאן. שנית, אדם הנוטל כסף מהקופה ומיד מכניס את אותו סכום - עדיין ייחשב לגנב ולכל היותר עונשו יהיה קל יותר. שלישית, עברו כמה ימים בין נטילת התעודות של הלקוחות לבין הפקדת התעודות החדשות, כך שזו לא הייתה החלפה. והעיקר: גם התעודות החדשות לא היו שייכות לבנק אלא ללקוחותיו ואסור היה לו לגעת בהן.

"יבוא על עונשו בכל חומר הדין"

לא היה יסוד גם לזיכויים של אפשטיין ואמיר מאשמת המרמה כלפי בנק ברקליס באותה פרשה, המשיך לנדוי. המחוזי קבע, כי מאחר שלפי דרישתו של בנק ברקליס הוא קיבל גם מן הסוכנות היהודית ערבות להלוואה שהעניק לבנק פויכטוונגר (כנגדה שועבדו לה תעודות ההוליס שהעמיד פויכטוונגר), הרי שהוא כלל לא היה מעוניין בשעבוד תעודות ההוליס שהיו בידי פויכטוונגר. ממילא השניים לא קיבלו ממנו דבר במרמה כאשר התיימרו לשעבד את התעודות שבפועל לא היו של הבנק.

אלא שנימוק זה מנוגד להיגיון ולראיות. "שעבוד ההוליס היה תנאי בל יעבור בו הִתְנָה בנק ברקליס את מתן ההלוואה". העובדה שהסוכנות הייתה מעוניינת גם היא בשעבודן, "אינה גורעת במשהו מן העובדה הנוספת שאלמלא השעבוד לא היה בנק ברקליס נותן את הכסף". לכן, המרמה הייתה אחד הגורמים למתן ההלוואה, לפחות בעקיפין אם לא במישרין.

• מכפיל הון ושווי נכסי: כך מעריכים בנקים וחברות החזקה
• יועץ משכנתא: מתי אלפי השקלים מחזירים את עצמם ומתי מגיעים

בעוברו לעונשיהם של אפשטיין ואמיר הזכיר לנדוי, כי הם גרמו לקריסתו של בנק פויכטוונגר "וכך העמידו את בנק ישראל בפני הברירה להפקיר את ציבור המפקידים והנושים או לבוא לעזרתם על ידי הוצאת סכומים גדולים, שהיקפם אינו ידוע לנו, מכספי המדינה... מן ההכרח שכל ההולך בדרכים אלה של הפיכת בנק למכשיר בידיו לקידום האינטרסים האישיים שלו, תוך התעלמות גמורה מעניינם וזכויותיהם של אלה הנותנים בבנק את אמונם, יבוא על עונשו בכל חומר הדין".

לנדוי החמיר את עונשו של אפשטיין לשש שנות מאסר; עונשו של אמיר נותר בעינו, שכן לנדוי הוסיף לו שלוש שנים - אך בחופף לארבע שהטיל המחוזי. 

לעיון נוסף: איתמר לוין, ערעור פלילי (בשיתוף עם לשכת עורכי הדין), עמ' 99-96.