עמית התייחס לחולשת הכנסת מול הממשלה - וסולברג הגיב: אין לכך הצדקה

המשנה לנשיא בית המשפט העליון, נעם סולברג, מסתייג בצורה יוצאת דופן מאמירות של הנשיא יצחק עמית - אם כי הוא מסכים עימו בשורה התחתונה. המחלוקת היא ביטוי להבדלי תפיסות בסיסיים בין שני השופטים הבכירים ביותר בישראל. היא התגלעה בשולי פסק הדין בו דחה בג"ץ את עתירת איגוד לשכת המסחר, ונמנע מלהורות למדינה להביא לאישורה של הכנסת תקנות להחלת חוק מוסר תשלומים לספקים.

הכנסת אישרה את החוק באפריל 2017. מטרתו, כפי שאומר עמית, היא ליצור "נורמת תשלומים הוגנת יותר, שתאפשר סביבה עסקית תחרותית בעבור עסקים קטנים, ותוזיל את עלויות העסקה בעבור מזמיני השירות, העבודה או הטובין. זאת, באמצעות קציבת מועדים לתשלום תמורה לספקים בעד טובין, שירות או עבודה על ידי רשויות המדינה, משרדי הממשלה, גורמים ציבוריים אחרים ועסקים פרטיים".

במסגרת הדיונים בחוק, הוחלט להחריג ממנו את מערכת הבריאות בשל מאפייניה הכלכליים הייחודיים ומשום שהגופים המרכיבים אותה נשענים בעיקר על מימון ציבורי. יו"ר ועדת הכלכלה דאז, איתן כבל, הדגיש עם הבאת החוק לקריאה שנייה ושלישית, כי הציפייה היא ששרי הכלכלה והבריאות יתקינו בתוך שלושה חודשים תקנות שיאפשרו להחיל את החוק על מערכת הבריאות. בנובמבר 2017 התחייב שר הבריאות דאז, יעקב ליצמן, להביא "משהו לוועדת הכלכלה" בתוך שלושה שבועות.

אין תקנות בנוגע למערכת הבריאות

התקנות מעולם לא הוגשו לוועדה; איגוד לשכות המסחר עתר בנובמבר 2018. ב-2020 הודיעה המדינה, כי הוקצבו 300 מיליון שקל למימון המתווה המתוכנן ולאחר מכן הופצה טיוטת התקנות להערות הציבור. בהמשך הוקצבו עוד 200 מיליון שקל והופצה טיוטה מעודכנת של התקנות. ב-2021 הועברו התקנות לוועדת הכלכלה, וב-2022 היא אישרה נוסח שונה שלהן - שלהערכת משרד הבריאות יעלה 3.9 מיליארד שקל, פי שמונה מהסכום שהוקצב. במארס 2023 דרש יו"ר הוועדה, דוד ביטן, לקבל את התקנות בתוך 45 יום - אך בשל מחלוקת בין השרים ניר ברקת ואוריאל בוסי הדבר לא נעשה. יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, אבי שמחון, לא הצליח לפשר בין השניים.

בדחותו את העתירה אומר עמית, כי לא הוכח שהממשלה נתנה הבטחה מינהלית מפורשת, ברורה וחד-משמעית לגבי מועד התקנת התקנות. החוק קבע שהשרים רשאים לבטל את החרגת מערכת הבריאות, ולכן אין הם חייבים לעשות זאת. זוהי גם תכליתו של החוק: להחריג את מערכת הבריאות עד שיימצא המקור התקציבי להחיל אותו עליה.

עוד מזכיר עמית, כי ההתערבות השיפוטית בעניין הפעלת סמכות שברשות בידי רשות מינהלית היא מצומצמת, וכי היא מצומצמת עוד יותר כאשר מדובר במדיניות כלכלית ובשיקולים תקציביים. בתשע השנים שחלפו היו הקורונה והמלחמה, השרים לא ישבו בחיבוק ידיים והגיעו למסקנה שהתקנת התקנות עלולה לפגוע ביציבות הפיננסית של גופי מערכת הבריאות ובשירות שהם מעניקים לציבור. בהינתן כל אלו, מסיק עמית, לא מדובר בחוסר סבירות קיצונית המצדיקה התערבות שיפוטית.

עמית הוסיף "מבט צופה פני עתיד"

בסיום פסק דינו אומר עמית: "השתלשלות הדברים כפי שפורטה לעיל, ממחישה את חולשתה של הכנסת אל מול הרשות המבצעת. כאמור, הגענו למסקנה כי אין לפנינו הבטחה מינהלית במובנה המשפטי, אך הבטחות שניתנו לחברי הכנסת החברים בוועדת הכלכלה, נותרו כחתימה 'על הקרח' וכך הגענו עד הלום. מכאן ולהבא, ראוי כי המחוקק ישתמש 'באמצעי המיידי העומד לרשותו - לשון החוק' כדי ליתן תוקף להבטחות שניתנו.

"תם אך לא נשלם. אין בדחיית העתירה כדי לסתום את הגולל על הדיון בסוגיה. על משיבי הממשלה לשוב ולבחון את החלטתם בקשר להפעלת הסמכות מעת לעת, ובפרט האם מתקיימות נסיבות שמקימות חובה להפעילה. בהזדמנות זו, אפנה את תשומת הלב לכך שככל שנוקף הזמן, ההוצאה התקציבית החד-פעמית הנדרשת הולכת ותופחת, באופן שעלול להקשות על התקנת התקנות בעתיד.

"כך, לטענת משיבי הממשלה, ההוצאה התקציבית המוערכת להחלת החוק על מערכת הבריאות שעמדה על סכום של כ-2.7 מיליארד שקל בשנת 2019 , יותר מהכפילה את עצמה, ועמדה במועד הגשת תצהיר התשובה (יולי 2025), על פי ההערכה, על סכום של כ-5.6 מיליארד שקל, נתון שלטענת משיבי הממשלה הוערך אף בחסר.

• לבית המשפט העליון נמאס (2): המערער הסדרתי דוד מזרחי
• איילון מנהלת מאבק עקרוני על 1,979 שקל - שעד עכשיו עלה לה 7,500 שקל

"נתון זה מהווה שיקול רלוונטי, עת ישובו ויבחנו השרים האם מתקיימות הנסיבות העובדתיות שמקימות חובה להפעיל את סמכותם ולוּ על ידי קביעת תקנות שיחילו את המתווה באופן חלקי ומדורג. יתרה מכך, דומה כי נתון זה מחייב שהצורך בהתקנת התקנות יישקל בכובד ראש, ויועלה על ידי השרים הרלוונטיים, כבר בשלב גיבוש הצעת תקציב המדינה לשנת התקציב הקרובה, ולא לאחר שאושר חוק התקציב בכנסת מבלי שנלקחה בחשבון ההוצאה האמורה. קשה להלום כי תקציב בסדר גודל כזה, יגיע באורח פלא מרזרבות תקציביות".

סולברג הגיב: לא עלינו המלאכה לגמור

סולברג הסכים עם עמית, אך כאמור הוסיף הסתייגות חריגה: "אינני רואה צורך להביע עמדה 'במבט צופה פני עתיד' באשר לאופן ההסדרה הראוי או האפקטיבי של הסוגיה. אכן, מצב הדברים המתואר, ההולך ונמשך, אינו מניח את הדעת, וטוב יעשו המשיבים כולם אם ישנסו מותניים, יֵשבו על המדוכה, וישלימו את המלאכה שהוּחל בה לגיבוש מתווה להחלת חוק זה גם על מערכת הבריאות.

"אולם, לא עלינו המלאכה לגמור; גם לא לסמן נתיב זה או אחר כמיטבי, או כרצוי יותר לפסוע בו, מבין דרכי הפעולה האפשריות העומדות לפני המשיבים בסוגיה הקונקרטית שעוררה עתירה זו; ומוטב לנו גם לא לנפק המלצות למחוקק 'מכאן ולהבא' באשר לדרך פעולתו בכלל. אינני רואה הצדקה ולא תועלת בהרחבת היריעה מן העניין העומד על הפרק עד כדי הערה על כך שהשתלשלות הדברים 'ממחישה את חולשתה של הכנסת אל מול הרשות המבצעת'".

השופט חאלד כבוב הסכים עם עמית. הממשלה חויבה בתשלום הוצאות בסך 25,000 שקל. את האיגוד ייצגו עוה"ד בני ברץ וטל רון, את המדינה ייצג עו"ד עמרי אפשטיין, ואת הכנסת - עו"ד יצחק ברט.