"הגנה על עקרונות וערכים ועל זכויות משפטיות מהותיות"

בשנת 1993 אירעה תקלה במחלבת תנובה ברחובות, אשר גרמה להקצפת יתר של חלב עמיד שומן. תיקון התקלה היה עסק יקר, ותנובה החליטה על דרך אחרת: הוספת סיליקון לחלב, למרות שמדובר היה בחומר כימי האסור בשתייה. במשך שנה וחצי הוסיפה תנובה סיליקון ל-13 מיליון ליטר חלב, בלא לגלות דבר לציבור.

הפרשה נחשפה בתחקיר של רונאל פישר ב"מעריב", החברה ובכירים בה הועמדו לדין ונקנסו. אבל מה עם הצרכנים? כאן נכנסה לתמונה אחת התביעות הייצוגיות החשובות ביותר בתולדות ישראל. תופיק ראמי תבע פיצוי על עוגמת הנפש שגרמה תנובה לצרכניה, לצד החזרת הסכומים ששילמו בעד החלב.

הדיון היה ארוך וסבוך, משום שעלו בו שאלות שטרם הוכרעו בפסיקה הישראלית. בית המשפט המחוזי אישר את הגשת התביעה וערעורה של תנובה נדחה בידי בית המשפט העליון, אשר קבע, כי תחושות שליליות ותחושות גועל מצדיקות פיצוי.

לאחר מכן קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה לגופה, בקובעו שתנובה הטעתה את הצרכנים והפרה את התקן, ושהיא חייבת בפיצוי למרות שלצרכנים לא נגרם נזק גופני. פרופ' יחזקאל אופיר, מומחה בית המשפט, מצא שאת החלב עם הסיליקון צרכו 220,000 איש, שכולם סבלו נזק בגין הפגיעה באוטונומיה שלהם ומחציתם נפגעו מתחושות שליליות. בית המשפט קבע פיצוי אחיד של 250 שקל לכל צרכן, ובסך הכל – 55 מיליון שקל בערכי 2008.

 פגיעה באוטונומיה של הצרכנים

תנובה ערערה לבית המשפט העליון, ופסק דינה של השופטת אסתר חיות הוא מאבני היסוד בדיני התביעות הייצוגיות. תחילה נקבע, כי מעשיה של תנובה פגעו באוטונומיה של הצרכנים. לכל אדם יש זכות יסוד "להחליט על מעשיו ומאווייו בהתאם לבחירותיו, ולפעול בהתאם לבחירות אלה"; זכות זו חלה על כל ההיבטים הבסיסיים בחייו, כולל "חירות מפני התערבות בגופו ללא הסכמתו" - והסיליקון נכנס לגופם של הצרכנים ללא הסכמתם.

אבל כיצד קובעים את הפיצוי? האם אפשר למצוא כל מי שרכש קרטון חלב לפני עשור ולברר עימו מהן הרגשותיו? מובן, שהתשובה שלילית. לכן קבעה חיות, כי ניתן להסתמך על סקר צרכנים כדי לקבוע מיהם חברי הקבוצה להם נגרמו שני הנזקים – הפגיעה באוטונומיה והתחושות השליליות.

את סכום הפיצוי אפשר לקבוע על דרך האומדנא, על פי נסיון החיים, השכל הישר ומדיניות משפטית ראויה. חיות אימצה את קביעת המחוזי - 250 שקל - באומרה שהסכום מייצג פגיעה שאינה ברף הגבוה ביותר. הסכום הכולל הופחת ל-38.5 מיליון שקל, שכן הסקרים העלו ש-70% מרוכשי החלב חשו רגשות כעס, זעם או גועל. לכן, הפיצוי אינו לכל 220,000 הרוכשים אלא ל-154,000 מהם.

בעיה נוספת הייתה כיצד לחלק את הפיצוי, כאשר שוב - היה זה בלתי אפשרי לאתר את כל חברי הקבוצה לאחר שנים. לכן הוחלט להעביר את הסכום כולו למחקרים ומילגות בתחומי המזון והתזונה, וחלוקת מוצרי חלב לאוכלוסיות נזקקות באמצעות עמותות העוסקות בכך. כיום, פיצוי שכזה היה מועבר לקרן התביעות הייצוגיות שבמשרד המשפטים.

תחושת גועל אינה זוטי דברים

השופטת המחוזית אסתר שטמר מפנה את תשומת הלב לעוד כמה קביעות של חיות. ראשית, אין לאפשר ליצרן להסתיר מהצרכן עובדות מהותיות, במיוחד אם מדובר במוצרי מזון. שנית, תחושת גועל של צרכן אינה "זוטי דברים" והיא מזכה אותו בפיצוי. שלישית, הפגיעה באוטונומיה מצדיקה פיצוי, אם כי רק בנושאי ליבה כמו שלמות הגוף.

• תנובה חוזרת למדפים: הקוטג' שב לאספקה סדירה אחרי תקלה במחסן האוטומטי
• הקלה במקררים: תנובה מגדילה את אספקת מוצרי החלב לסופרמרקטים

שטמר מסכמת: "כפי שציינה השופטת חיות במקרה זה, 'התובענה הייצוגית היא כלי דיוני ייחודי אשר באמצעותו ניתן לקדם ולהגשים באופן יעיל ואפקטיבי את ההגנה על עקרונות וערכים ועל זכויות משפטיות מהותיות'. בהקשר הצרכני של צריכת חלב, שהוא מזון בסיסי, ההסדרה הראויה כללה הכרה בפיצוי בגין נזק תוצאתי מפגיעה בליבת הזכות לאוטונומיה ובפיצוי קבוצתי.

"נקווה שהונח נדבך בהרתעה של חברות המזון, שאינן יכולות להסתיר את פעולותיהן ולצפות שלא יחויבו רק משום שמדובר בפגיעה קטנה בצרכן בודד. ככל הנראה, הרתעה כזו היה אפשר להשיג רק באמצעות תובענה ייצוגית".

לעיון נוסף: אסתר שטמר, "ארץ זבת חלב ודבש: פרשת הסיליקון בחלב ומחירה", 75 שנות עצמאות במשפט (הרשות השופטת ונבו), עמ' 372-367.