עם פחות שופטים ויותר תיקים, בית המשפט העליון נאלץ לסנן

בראשיתו של דבר ובסופו, המספרים מדברים. בבית המשפט העליון מכהנים 11 שופטים במקום 15 - מחסור של 27%. במקביל, מספר התיקים בו עולה משתי סיבות עיקריות: פעולות שנויות במחלוקת, בעייתיות ואף בלתי חוקיות של הממשלה הנוכחית מביאות לגל של עתירות לבג"ץ; וריבוי המעצרים המינהליים ביהודה ושומרון מביא לגידול במספר הערעורים עליהם, הנדונים אף הם בבג"ץ. השילוב של פחות שופטים ויותר תיקים, חייב להוביל לשתי תוצאות: סחבת וסינון.

805,000 שקל לשלמה נס מקבוצת מכבי בני ריינה: "שכר הזוי"

הסחבת ברורה: כאשר חסרים שופטים ולכל שופט יש עבודה של שופט ורבע, כאשר מדי שבוע מוגשות עשרות עתירות על מעצרים מינהליים, כאשר יש לנהל דיונים בהרכבים מורחבים על סוגיות חוקתיות - צריך לחכות יותר זמן לדיונים ויותר זמן לפסקי דין. בשנת 2024 הגיעה ההמתנה לפסק דין בערעור אזרחי ל-23.2 חודשים, לעומת חודשיים וחצי בבג"ץ, 10.2 חודשים בערעור מינהלי ו-11.3 חודשים בערעור פלילי. הסיבה ברורה: בערעור אזרחי (6% מכלל התיקים בעליון באותה שנה) מדובר בכסף, לא בזכויות אזרח או בענישה, ולכן הוא פחות דחוף.

דוגמא קטנה מאתמול לסחבת ההולכת ומחמירה: ערעור בפרשת קרן הגשמה שהוגש בספטמבר 2025, נקבע לדיון למארס 2027. בהסכמת כל הצדדים ולאחר שהתפנה מקום ביומן, הוא הוקדם לנובמבר 2026. המערערים ביקשו להזיז את הדיון לדצמבר, אך נענו שמשמעות הדבר תהיה למעשה חזרה למועד המקורי. פשוט אין תאריכים פנויים.

הסינון פחות ניכר לעין, אך ברור למי שעוקב בצורה שיטתית אחרי פסיקתו של בית המשפט העליון. יותר ערעורים ועתירות נדחים על הסף, ביותר תיקים מציעים השופטים להגיע לפשרה או לוותר. השבוע היינו עדים לעוד היבט של הסינון: בית המשפט העליון לא דן בתיק בעל השלכות רוחב, ונראה שהסיבה לכך היא שפשוט אין לו זמן.

עמותת מכבי בני ריינה ערערה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנוף הגליל, לאשר לעו"ד שלמה נס שכר כולל של 916,000 שקל על השנתיים בהן ניהל את ענייניה הכספיים. היא טענה, כי בסיס החישוב היה שגוי והזהירה שסכום כזה יפגע בה קשות. רשמת העמותות וכונס הנכסים הרשמי תמכו בעמדתה העקרונית של העמותה. אבל הנשיא יצחק עמית והשופטים דוד מינץ ויחיאל כשר הובילו את הצדדים להיפגש פחות או יותר באמצע: נס רצה 250,000 שקל בנוסף למה שכבר קיבל, העמותה טענה שלא מגיע לו דבר - והוא יקבל עוד 139,000 שקל.

בתיק הזה הייתה מחלוקת עקרונית שמן הראוי היה שבית המשפט העליון יפסוק בה: מהו סכום ההכנסות של עמותה המשמש כבסיס לקביעת שכרו של בעל תפקיד. מכבי בני ריינה אינה העמותה הראשונה ומן הסתם גם לא האחרונה בה יתמנה בעל תפקיד, ובהחלט היה מקום לפסוק בסוגייה. נס ביסס את חישובו על כל הכנסותיה של הקבוצה; היא טענה (והרשמת והכנ"ר הסכימו), שיש לעשות זאת רק על בסיס ההכנסות מפעילות (ובמקרה שלה כקבוצת כדורגל - מנויים וכרטיסים).

מעבר לכך, כאשר עמותה טוענת שחויבה בסכום העלול למוטט אותה - מן הראוי לדון ברצינות בטענותיה, על אחת כמה וכמה כאשר המאסדרים תומכים בעמדתה. ולבסוף כדאי להזכיר את דבריו של הנשיא משה לנדוי לנשיאה מרים נאור כאשר החלה להתמחות בלשכתו: "בשבילך זה עוד תיק אחד; בשביל הצדדים זה עולם ומלואו". אבל כאשר יריב לוין מסרב בעקשנות לאייש את המשרות בבית המשפט העליון ודורש אולטימטיבית לבחור את מועמדיו, וכאשר הממשלה גורמת שוב ושוב לעתירות נגדה - הציבור הנזקק לשירותי בית המשפט הוא המשלם את המחיר.

עוד שתי הערות

2. שכר הטרחה שביקש נס מבוסס על 40,000 שקל לחודש (בתוספת מע"מ), תמורת ניהול כספי של עמותה בעלת מחזור של כמה מיליוני שקלים בשנה. הבקשה לא כללה פירוט של שעות ועובדים, אבל התעריף נראה גבוה מאוד; נס אומר שהוא היה מוצדק לנוכח היקף העבודה והצלחתו להצילו את העמותה. השכר המקובל למנהל כספים בעמותות (במשרה מלאה) הוא 43,000-25,000 שקל ברוטו בחודש; CFO של חברה ציבורית קטנה/בינונית יכול להגיע ל-40,000 שקל. עוד סיבה שהיה מקום לכל הפחות לדיון בבית המשפט העליון.