שבע שנות הזדקנות מוחית: מה עושה קריירה קטועה לזיכרון

2,418 אמריקאים שטרם מלאו להם 65 נכנסו למעקב תעסוקתי שנמשך 16 שנה, ובסופו ישבו למבחני זיכרון וחשיבה. הפער שנמצא בין מי שעבד ברצף למי שהקריירה שלו התפרקה לפרקים מגיע לשש עד שבע שנות הזדקנות מוחית, לפי מחקר שפורסם היום בכתב העת Alzheimer's & Dementia.

החוקרים מבית הספר מיילמן לבריאות הציבור באוניברסיטת קולומביה שלפו את הנתונים מתוך Health and Retirement Study, סקר ארוך טווח שעוקב אחרי אמריקאים מבוגרים ומתעד אצלם גם תעסוקה וגם בריאות. כל משתתף מופה לאורך התקופה לשבעה מצבים אפשריים, מעובד שמרגיש בטוח במשרתו ועד מי שיצא משוק העבודה כליל, והמסלולים החוזרים הושוו למבחנים הקוגניטיביים שנערכו בסוף התקופה.

1,470 נשים ו-948 גברים הרכיבו את המדגם. כשלושים אחוז מהנשים ו-31% מהגברים עמדו בקריטריונים של ליקוי קוגניטיבי קל או דמנציה של ממש, שיעורים גבוהים שמשקפים את גיל המשתתפים בזמן הבדיקה. בתוך הקבוצה הזאת ההבדלים לפי היסטוריית התעסוקה היו ברורים.

אצל גברים, המסלול שנקשר לירידה החדה ביותר היה תעסוקה מקוטעת: עבודה, אובדן מקום העבודה שלא מבחירה, חזרה, ושוב יציאה. הפער הקוגניטיבי שלהם מול גברים בעלי תעסוקה רציפה שקול לכשבע שנות הזדקנות. אצל נשים דפוס הסיכון נראה אחרת - יציאה מוקדמת מהעבודה או היעדרות ארוכה משוק העבודה, פעמים רבות בגלל טיפול בבן משפחה, ושם הפער בזיכרון הסתכם בכשש שנים.

רצף התעסוקה, ולא תחושת הביטחון התעסוקתי, הוא שנמצא קשור למצב הקוגניטיבי. משתתפים שהגדירו את משרתם כרעועה אך המשיכו לעבוד ברציפות לא הראו את אותה נסיגה. ההבחנה הזאת מפרידה בין דאגה סובייקטיבית לבין שינוי ממשי בשגרת היום, ומסיטה את תשומת הלב מהשאלה איך אדם מרגיש לגבי עבודתו אל השאלה כמה שנים הוא באמת עבד.

מה יש בעבודה שמחזיק את המוח?

ההסבר המקובל בספרות מדבר על רזרבה קוגניטיבית. עבודה מזמנת מדי יום פתרון בעיות, למידת נהלים חדשים, ניהול לוח זמנים ומפגש עם אנשים, וכל אלה מתחזקים רשתות עצביות שמתרופפות כשהגירוי נפסק. לצד זה פועלים מסלולים פשוטים יותר: הכנסה קבועה, ביטוח בריאות, שינה מסודרת ופחות בידוד חברתי. היעדרות ממושכת פוגעת בכמה מהם בבת אחת.

מחקר צרפתי רחב בהרבה בדק את אותה שאלה מזווית הפרישה עצמה. חוקרים הצליבו מאגרי בריאות ופנסיה של 429,803 עצמאים שפרשו, מצאו שכיחות דמנציה של 2.65%, וחישבו שכל שנה נוספת של עבודה לפני הפרישה קשורה בסיכון נמוך בכשלושה אחוזים. מחקר ארצי בשוודיה שבחן גיל פרישה מול אבחוני דמנציה הגיע לכיוון דומה, אם כי בעוצמה מתונה יותר. עבודות אחרות מצאו השפעה קטנה או מעורבת, וההבדל ביניהן נעוץ בין השאר בסוג העבודה שממנה יצאו המשתתפים.

כלכלנים הגיעו לאותו אזור מכיוון שונה לגמרי. עבודה מוכרת שהתפרסמה בכתב עת כלכלי מוביל השוותה בני 60 עד 64 בארצות הברית, באנגליה וב-11 מדינות אירופיות, כולם עם אותו מבחן פשוט: לשמוע רשימה של עשר מילים ולשחזר כמה שיותר מהן. במדינות שבהן שיעור הפורשים המוקדמים היה גבוה, בין השאר בגלל הסדרי פנסיה ומיסוי שדחפו לכך, ביצועי הזיכרון בגילים האלה היו נמוכים יותר. ההשוואה הזאת ניצלה את ההבדלים במדיניות בין מדינות כתחליף לניסוי מבוקר, שאי אפשר לערוך בתחום הזה.

איפה החולשה של הממצא?

מדובר בקשר סטטיסטי ולא בהוכחת סיבתיות, וההסתייגות המרכזית ידועה לחוקרים עצמם: ירידה קוגניטיבית מוקדמת עלולה לגרום לאדם לאבד את מקום עבודתו או לפרוש, ולא להפך. מי שמתחיל לשכוח נהלים, מתקשה בריכוז או צובר טעויות נמצא בסיכון גבוה יותר לפיטורים, כך שהחץ עשוי להצביע לשני הכיוונים. במחקר הנוכחי המעקב התעסוקתי הסתיים שנתיים לפני המבחנים הקוגניטיביים, מה שמצמצם במידה מסוימת את הבעיה אך לא מבטל אותה.

• 65 מיליון שנה אחורה: איפה נולדו העטלפים, ולמה זו אירופה
• בעובי שערה: הרובוטים הזעירים שחשים את החום ומשנים את סביבתם

המימון הגיע מהמכון הלאומי להזדקנות בארצות הברית, גוף שמשקיע בשנים האחרונות בחיפוש אחר גורמי סיכון לדמנציה שאפשר לשנות. גיל, גנטיקה והיסטוריה משפחתית אינם ניתנים לשינוי, ולעומתם שמיעה, פעילות גופנית, עישון והשכלה כן. היסטוריה תעסוקתית מצטרפת לרשימה הזאת בזהירות, בעיקר משום שהיא מושפעת גם ממדיניות: גיל פרישה, תוכניות הכשרה מחדש לעובדים מבוגרים והיקף שירותי הטיפול בקשישים שמאפשרים לבני משפחה להישאר בעבודה.

בישראל גיל הפרישה עומד על 67 לגברים ועולה בהדרגה ל-65 לנשים, ולצד השאלה הקוגניטיבית לפרישה מוקדמת יש גם מחיר כספי מדיד. חישוב של יציאה בגיל 60 במקום 67 מראה כמה משמעותית כל שנה שנחתכת מהצבירה, כפי שעולה מהכתבה פרישה בגיל 60 במקום 67: כמה באמת עולה כל שנה מוקדמת.

המחקר החדש מצטרף לשורה של עבודות שמנסות לזהות מתי בדיוק מתחילה הירידה ואילו רשתות במוח נפגעות ראשונות, כפי שתועד במחקר שהשווה 64 מוחות מבוגרים מול 483 צעירים. החוקרים מקולומביה מציינים שהצעד הבא הוא בדיקת אותם מסלולי תעסוקה במדינות עם שוקי עבודה ורשתות ביטחון שונים, כדי לראות אם פער שבע השנים מצטמצם במקומות שבהם אובדן עבודה בגיל 55 פוגע פחות בהכנסה ובביטוח הבריאות.