פוטר אחרי 29 שנה בלי שימוע, תבע 804 אלף - כמה קיבל?

יצחק פנטאי עבד במפעל המסגריה של מתכת באר שבע עדין קרוב ל-29 שנה, מ-1994 ועד יוני 2023, כשהוא עוסק בעיקר בייצור וריתוך, ולעתים גם ביציאה לאתרי בנייה לצורך הרכבת מבנים. כשהעסקתו הסתיימה, בעקבות מכירת המסגרייה וצמצום פעילות החברה, הוא הגיש תביעה בסכום גבוה - 803,961 שקל - וטען שהמעסיקה רימתה אותו במשך שנים לגבי גובה שכרו האמיתי.

הרכיב המרכזי בתביעה היה סביב שאלה שחוזרת המון בתיקי עבודה: מה בעצם היה שכרו הקובע של העובד? פנטאי טען שיש לחשב את כל זכויותיו - שעות נוספות, פיצויי פיטורים, פנסיה, חופשה והבראה - לפי שכר של 17 אלף שקל, בהתבסס על "סך התשלומים" שהופיע בתלושי השכר שלו. הנתבעת, לעומת זאת, טענה שהשכר האמיתי שסוכם ושולם היה נמוך משמעותית, ושרכיבים כמו שווי רכב ופיצוי שווי שהופיעו בתלושים היו פיקטיביים לחלוטין, ונועדו אך ורק לתכנוני מס.

לפני שבית הדין בכלל הגיע לשאלת השכר, הוא נדרש להכריע בסוגיה נוספת: האם על העובד חל צו ההרחבה בענף הבנייה, שהיה מקנה לו זכויות מיטיבות יותר. התובע הצביע על כך שהמעסיקה ביצעה פרויקטים משמעותיים כמו הקמת איצטדיון טרנר בבאר שבע, ומנכ"ל החברה עצמו העיד בחקירתו כי "בנתה את כל טרנר. לא תהליך. הכל".

בית הדין קיבל בסופו של דבר שהחברה אכן פעלה גם כקבלן בענף הבנייה, אבל קבע שהתובע עצמו לא הוכיח שהוא נכנס להגדרת עובד באתר בנייה, משום שמרכז עבודתו, על פי דבריו שלו, היה בייצור ובריתוך: "ייצור. אני רתך, חוץ מזה המקצוע שלי זה רתך", הוא העיד. כך שצו ענף הבנייה נדחה, וגם דרישתו להפרשות לקרן השתלמות במסגרתו נפלה בעקבות זאת.

לא 17 אלף ולא 10,188 - בית הדין קבע בסיס שכר משלו

גם בשאלת השכר הקובע בית הדין לא קיבל אף אחת מהגרסאות במלואן. הוא דחה את טענת התובע, שלפיה השכר האמיתי היה 17 אלף שקל, אבל גם דחה את חישובי הנתבעת. השופטים בחנו את השינויים בשכר לאורך התקופה וקבעו ארבע מדרגות שכר נטו שונות, מ-7,500 שקל בתחילת הדרך ועד 9,500 שקל בסוף תקופת ההעסקה.

אחד הרכיבים המשמעותיים ביותר בפסק הדין נגע לשעות העבודה. מכיוון שהחברה לא ניהלה כלל רישום נוכחות - עובדה שהיא הודתה בה בעצמה - נטל ההוכחה עבר אליה. בית הדין קבע שהתובע עבד בפועל תשע שעות וחצי נטו ביום, ודחה את טענת הנתבעת, שלפיה ההפסקות הקצרות של קפה ועישון ליד עמדת העבודה לא נספרות כשעות עבודה. כמו כן, נקבע כי חל על הצדדים צו ההרחבה הענפי מ-1973, שקובע יום עבודה רגיל של שמונה שעות בלבד, ולא 43 שעות שבועיות כפי שטענה הנתבעת. בסך הכל נפסקו לתובע כ-146,828 שקל עבור גמול שעות נוספות.

הרכיב הכי מעניין אולי בפסק הדין נגע לאופן הפיטורים עצמו. מנכ"ל החברה, דוד עמר, לא הסתיר בעדותו שלא ערך לתובע שימוע אישי, ואמר במפורש: "ברגע שאני סוגר עסק אני לא חייב לתת לו שימוע. אין חיה כזאת". בית הדין דחה את העמדה זו על הסף, וקבע שגם כשמדובר בסגירת מפעל אמיתית, חובת השימוע האישי לא מתבטלת. התובע עצמו תיאר את חוויית הפיטורים במלים קשות: "זרק אותי כמו כלב, אחרי 30 שנה".

פיטורי צמצום אמיתיים

בית הדין קיבל את הטענה שנפל פגם מהותי בהליך הפיטורים, אבל מכיוון שמדובר בפיטורי צמצום אמיתיים, ולא במניע פסול, הוא קבע את הפיצוי על 50 אלף שקל בלבד - לא הסכום הגבוה יותר שדרש התובע.

מתוך התביעה המקורית על סכום של 803,961 שקל, נפסק לתובע סכום כולל של 221,622 שקל: 146,828 שקל עבור שעות נוספות, 50,000 שקל עבור הפיטורים שלא כדין, ועוד סכומים קטנים יותר עבור פיצויי פיטורים, הפרשות פנסיה, פדיון חופשה ודמי הבראה. הנתבעת חויבה גם בהוצאות משפט בסכום של 15 אלף שקל. (להרחבה: קרן השתלמות: החיסכון הפטור ממס שרוב הציבור מפספס)

• התפטרו אחרי עשרות שנים, הפסידו פיצויים - ויקבלו 400 אלף ש'
• תנועת העבודה משנה כיוון: האקדמאים מתקשים, המקצועות הפשוטים מתחזקים